דניאל מורי בשני סיפורים המבטאים לדעתו את דמותו של הרב אלישע וישליצקי זצ”ל שהלך לעולמו שבוע שעבר.
בימים בהם מתנוססים בראש חוצות שמות אשר מתיימרים להיות שליחי ציבור. בימים בהם מלחמות האגו לא מפסיקות, וחדשות לבקרים אנו קמים לעוד יריבות פוליטית ורדיפה אחר הכבוד, ניצבת לפנינו דמותו הענקית של הרב אלישע וישליצקי זצ”ל כמגדלור ומציבה לפנינו מראה.
מהי שליחות ציבורית אמיתית. מהי מסירות נפש עבור כלל ישראל. כל זאת כאשר הוא לא מחזיק טובה לעצמו, ובאופן עקבי, ברח מן הכבוד, וסבל אם מישהו העז לחלוק לו כבוד, והשתדל כל ימיו להתנהל כיהודי בין היהודים הפשוטים.
קצרה היריעה מלספר על דמותו העוצמתית של הרב אלישע. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר.
אתמקד בשני סיפורים קצרים.
הייתי תלמיד צעיר בשיעור א’ בישיבת מרכז הרב. תלמידי השיעור המתינו לבואו של הרב אלישע שתכף ימסור שיעור בספרייה. לפתע זיהיתי את הרב בכניסה לספריה. כאשר הוא שם לב לפני כניסתו שכמאה תלמידים מחכים לבואו, עוד לפני שהספקתי לקום ממקומי לכבודו, אני רואה את הרב רץ במהירות הבזק כדי להסתתר מאחורי כמה עמודות הספרים ומשם ממשיך ללכת למקומו כאשר הוא מקפיד שאף אחד לא ישים לב שהוא הגיע.
אחד התלמידים מבקש מכולם לקום כי הרב הגיע, אך הרב הסה בו “ששששש”, חלילה שאף תלמיד לא יקום לכבודו והוא ירגיש מורם מעם. כזה היה הרב אלישע, בורח מן הכבוד.
קיץ תשס”ה. הימים ימי הצעדה הגדולה לכפר מימון, טרום הגירוש מכפר מגוש קטיף. ביום השלישי לשהות עם ישראל בכפר מימון החליטה מועצת יש”ע לצאת מכפר מימון לכיוון ציר כיסופים. המארגנים קבעו כי הצעדה תמשיך באופן הבא: בראש יצעדו הרבנים, לאחר מכן גברים, ובסוף יצעדו הנשים. גם הרב אלישע נכח בתוך רבבות עמך בית ישראל.
אך מה הוא יעשה? “מאלצים” את הרבנים להיות בראש למרות שהוא אינו חפץ בכך. אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתהך בתוך המון העם כאחד האדם. לפתע שמתי לב לכך כי אמנם הרב אלישע נמצא בקבוצה הראשונה המיועדת לרבנים אך הולך בראש מורכן , מבוייש, נראה כמי שכפאו שד. ומקפיד ללכת בסוף הקבוצה , הרחק משיירת הרבנים , כמעט במקום הגברים. באותו רגע קיבלתי שיעור לחיים, ולמדתי איך מקיימים כפשוטו את מאמר חז”ל “הוי זנב לאריות”
דמות מופת מעוררת השראה התהלכה בינינו, ויהי רצון שנזכה לקחת מעט ממידותיו הנעלות לחיינו.
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/390893
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.