אובדן של גדול-דור בחבלי משיח

א. שישים וארבע שנה הוא התהלך בינינו. כל כך מעט, כל כך הרבה.
כמה פעמים שמענו מהרב אלישע את הרעיון הבא: מה גרם לאלישע בן אבויה לאבד את הדרך? מסופר שהוא למד על “כבד את אביך ואת אמך *למען יאריכון ימיך*” ועל “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך *והארכת ימים*”. יום אחד הוא ראה אבא מבקש מבנו לשלח את האם. הבן קיים את שתי המצוות הללו יחד, עלה על סולם – ומת. ‘איך זה ייתכן?! איה אריכות הימים?’, הזדעק אלישע בן אבויה, ופרק עול.
המפגש בין התורה למציאות הוא מטלטל, היה הרב אומר, והוא צריך לטלטל. אסור להדחיק את השאלות. אך מה עושים כשיש שאלות, נשארים בשטחיות וזורקים הכל? או שמא מוכנים להעמיק?
ואז היה הרב מסביר את המשמעות האמיתית של אריכות ימים. אנו מתפללים ל”חיים ארוכים” בכ”ף רפויה, מלשון ‘ארוכה’ כלומר רפואה. איננו אחראים לכמות השנים אותה נחיה, זו גזירה מלמעלה, אך יש לנו את היכולת להשפיע על איכות החיים. לא במובן החומרני אלא במובן הערכי, עד כמה החיים שלנו יהיו מלאי תוכן.
מי שאינו מכבד את ההורים, היה הרב אומר, החיים שלו אינם חיים! איזו משמעות יש לחיים כאלה?!
אולי לכמות של שנים לא זכה הרב אלישע, אבל זיכך עצמו וזכה לאיכות שנים יוצאת דופן.

ב. ההיכרות שלי עם הרב הייתה דרך שיעוריו. כאשר אתה שומע רב שבוע אחר שבוע לאורך זמן, אתה סופג אלייך את עיקרי תורתו וגם את עיקרי אישיותו. רבות מדובר (ובצדק) על ענוותו המופלגת, ובמהלך השיעורים ראיתי שוב ושוב שתי אנקדוטות שמבטאות את הענווה הזו.
אחת – בתחילת השיעור היו מביאים לרב שתייה חמה, ובכל פעם כשברך ‘שהכל’ והתחיל לשתות היה מוסיף את המשפט “יש שתיה בחוץ למי שרוצה”. כלומר לא ייתכן שאני אשתה ואתם לא.
שתיים – בכל פעם שהרב היה מציג שני צדדים של מידה או תכונה מסוימת, היה מדבר על הצד השלילי בגוף ראשון ואילו על הצד החיובי בגוף שני. כך היו משפטים בסגנון, “אם אני שטחי אז אני רואה את הדברים כך, אבל אם אתה מעמיק אתה רואה אחרת”. וכמובן כשהיה מדבר על מידות רעות היה מקדים ואומר “אתם לא מכירים את זה, לכם אין יצרים, אבל אני יכול להגיד לכם שזה כך”.

ג. כאשר במהלך הלוויה החל לטפטף גשם לא יכולתי שלא לחשוב שגם מן השמיים בוכים איתנו. עוד קודם לכן, כאשר הצטופפתי עם המאות והאלפים ברחוב המאירי מול ‘מכון מאיר’, צפינו כולנו במסך הגדול אך לא שמענו דבר. בהתחלה הרמקול פשוט לא עבד. אחר כך ניסו לסדר אותו, ולאורך כל ההספד של הרב מרדכי שמענו רק לסירוגין, משפט כן משפט לא. הייתי צריך ממש לעבוד על עצמי כדי לא לאבד את הסבלנות, וחשבתי כמה מתאים שבלוויית הרב אלישע נעסוק כולנו בעבודת המידות (ואכן מכל מי שעמד סביבי לא ראיתי אחד שרטן או התרגז).

ד. וכמובן צפיית הישועה שלו, ציפייה ממשית, אמיתית, חיה. בכל שיעור שהעביר, לא משנה מה הנושא, היה מוסיף “בחבלי משיח”. ואנו נאמר, איבדנו גדול דור בחבלי משיח.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *