“אחינו כל בית ישראל”
בשירת המילים הללו נסתיימה הלוויה של גדול ישראל, הרב אלישע וישליצקי זכר צדיק וקדוש ועניו לברכה.
אחינו, לאחות קרעים,
לגלות את שטמון בפנים,
שכולנו אחד.
בשיעור שהעביר בעמותת “אל עמי” לקירוב לבבות אותה הקים, שאל אותו אחד הנוכחים-
כיצד יש לפנות אל ילדים, שמצד אחד יש להם נשמות גדולות, ומצד שני בעיות הדור מקשות עליהם לנכוח לכך.
השיב לו הרב:
“אתה צריך לדבר כך שכל דיבור יחדור אל הלב פעמיים.
פעם אל הלב שלך,
ופעם אל הלב שלהם”.
לאחר דברים אלו ונוספים,
שמתי לב שכמה זוגות עיניים של הנוכחים בשיעור מלאות דמעות.
כך היו דבריו של הרב חודרים אל הלב פעמיים.
פעם אל ליבו, ופעם אל ליבנו.
פעם אחת ניגשתי אל הרב לבקש ממנו ברכה.
“תתפלל לקב’ה”, אמר לי בענוותנותו האופיינית.
“אז שהרב יברך אותי שתפילותיי ייענו”, התחכמתי.
הרב אלישע הביט עליי לרגע ואמר: “אני מאחל לך שכל תפילותיך, וכל תפילותיו של עם ישראל ייענו”.
כי זה היה אומר חייו של הרב-
להפנות כל אחד ואחד אל הנקודה המרכזית,
אל עם ישראל וא-לוהיו.
בסיום אחד משיעוריו הרבים שהעביר באחד מקצוות הארץ, התקדם הרב אל היציאה מבית המדרש, כשלפתע עצר וקרא: “אחי!” לעבר אדם אותו פגש פעם או פעמיים בעבר.
אותו אדם עמד המום מכך שהרב זכר אותו, ועוד יותר כאשר הוא חיבק אותו בחום.
בזו הדרך נהג הרב פעמים רבות, בנותנו לנו, עמך ישראל, הרגשה שכאלה אנחנו. אחיו.
אחיו כל בית ישראל.