אחרי מטתו של מורי ורבי הרב אלישע וישליצקי
אנסה להיות פה לרבים כמוני שהרב אלישע השפיע עליהם עמוקות.
את הרב אלישע פגשתי בשתי תחנות משמעותיות בחיי, בהן היה לי למורה דרך. תחילה בישיבת מרכז הרב. בעיניו של בחור צעיר, ישיבה ענקית בכמות ואיכות ובה רבנים גדולים שהגישה אליהם וגם הבנת דבריהם הייתה מוגבלת. תחושה מסוימת של הליכה לאיבוד, רוחנית ונפשית. הרב אלישע וביתו החם היו המפלט. כאן הייתה לנו אוזן קשבת בגובה העיניים. שיעורים שבהם הרגשנו שזה בסדר לשאול, ולפעמים גם להתווכח. ודמות חמימה וענקית-אך-פשוטה ללמוד מדרכיה, “גדול שימושה יותר מלימודה”.
הרב אלישע התייחד ביחס עמוק של כבוד לכל אדם. לא רק מתוך נימוס והתחשבות, אלא מתוך הבנה שכל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, וכבוד בריותיו הוא כבודו. פעם אחת באמצע שיעור הוזכר פסוק באקראי, ואחד התלמידים הפליג לספר בהרחבה על מאמר שקרא אודות הפסוק. שאר התלמידים החליפו מבטים מתרעמים על הסטייה המתמשכת מזרם השיעור, אך הרב אלישע שקוע כולו בהקשבה מתעניינת. סיפור אחר: שוחחתי עם הרב אלישע על מישהו ששכחתי את שמו, ונאלצתי לתאר אותו על ידי פגם גופני מסוים שהיה בו. הרב אלישע התעלם מהתיאור כאילו לא שמע, עד שמצאתי סימן מזהה חלופי. ולא רק על כבוד האדם הקפיד הרב. הנך פוסע לצידו ברחובות קרית משה, אחת היא לו אם השיחה נסובה על עניינים שברומו של עולם או על נושאים אישיים, שגם הם לדידו ברומו של עולם: אם נעבור ליד פרוסת לחם זרוקה, הרב אלישע יעצור את השיחה, יתכופף וירים.
כבוד אמיתי, שיונק מערכם הפנימי של הדברים, נעדר כל חנופה ואין בו שום חולשת דעת. סיפר פעם מעשה מימי בחרותו, כשאחד מגדולי התורה בציבור החרדי הטיח דברים קשים בציונות הדתית. הרב אלישע קם ונסע אליו, לשמוע ובהחלט גם להשמיע. הכבוד האמיתי יודע גם להבחין בין עיקר לטפל. ראיתי בספרייתו את הספר “המימד הנוסף” על דילוגי אותיות בתורה. פתחתי בסקרנות, ומצאתי בשערו את שרשם הרב אלישע, בציטוט חופשי: “מיועד למי שלמד את שאר המימדים”. כך במילים ספורות העמיד את הדברים בפרופורציה, נתן שיעור לחיים להבחין בין יסודות לפרפראות, ואידך זיל גמור.
את הכל כיבד, ורק את ערכו לא הכיר. הדברים ידועים לכל מכריו, אך אשתף בשתי אנקדוטות. בשלום זכר לאחד מבניו הופתע מכמות האורחים, וכשאמר לו מאן דהוא שבאו לכבודו הפטיר “אם הייתי חושב שלכבודי באו הייתי קופץ מהחלון”. בסעודה שלישית בישיבה, כשהוזמן לדרוש, סיים במילים “סליחה שהפרעתי”.
הצומת השנייה בה נפגשנו הייתה כעבור עשר שנים, בהיותי בגרעין תורני בדרום שזכה לליווי רוחני של הרב אלישע. כפי שתמיד ראה עצמו ככלי, שאין לו בעולמו אלא להתמסר לתפקידו למען ישראל ואורייתא, התמסר בכל מאודו לחיזוק הגרעינים בכל רחבי הארץ. אהב מאוד את מדרש חז”ל (רות רבה) על הפסוק “וצמית והלכת אל הכלים”: “אלו הצדיקים שקרויים כלים”. אף רגיל היה לפרש את הגמרא “הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם” – נעשים כֵּלִים מאליהם… מדי כמה שבועות היה מגיע לשיעור, מבאר ומחזק על תיקון המידות בעידן הגאולה ועל האחריות למצב הדור, מייעץ ומדרבן, ונפרד בלחיצת ידו האמיצה, המטלטלת את הגוף והנפש. כך הוא נוסע מקצה הארץ ועד קצה, ובכל מקום נוכחותו מיישרת את העומדים במחיצתו וממיסה כל אינטרס צר.
כל אימת שדנים עמו בעניין כלשהו, התחשבנויות קטנות של “מגיע לי” ו”עשו לי” פשוט לא מצליחות לעלות על השולחן. מעשה שהיה בשבת משותפת של מאות משפחות הגרעינים התורניים, ובה רצף של תקלות טכניות שהעיבו על האווירה. הרב אלישע היה הגנרטור שהזרים אור לנשמות והרים את כולם למעלה מעשרה טפחים.
זכורה לי במיוחד פגישה חשובה שדנה באפשרות לשיתוף פעולה בין גורמים שונים. השיחה הציפה משקעי עבר, הגיעה לטונים גבוהים ועמדה על סף פיצוץ. עד שנשמע קולו השקול של הרב אלישע, איש אמונם של שני הצדדים: “אני חושב שיש אמון בין כל היושבים בחדר הזה”. באחת, החזיר אותנו לפרופורציות הנכונות, הציב את המטרה המשותפת מול העיניים והביא את כולנו להחלטה על שיתוף פעולה חיובי שהוכיח את עצמו במשך שנים. זה היה פירוש חי למימרת חז”ל “כל מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים”: פשוט אי אפשר היה לעמוד כנגד האמת שבקעה ממנו.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, לחיות בתודעה מתמדת של שליחות וצפייה פעילה לישועה, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.