“איפה שצריך אותי שם אני נמצא”

בהמשך לדברים של מחותני הרב עזריה ומתוך דמעות של כאב וצער על הסתלקותו של הצדיק המיוחד הזה אספר את הצומת שבו אני נפגשתי עם הרב אלישע.

בשנת תשל”ד למדתי בכיתה ח’ בקרית יעקב הרצוג בכפר סבא היא המכינה של המדרשיה. המכינה היתה אז בשנתה השניה וממש בתחילת הדרך. ביום כיפור פרצה המלחמה ורבים מאנשי הצוות היו מגויסים. כדי לנסות לשמור על שיגרת לימודים הביאה הנהלת המדרשיה כמה בוגרים שלומדים בישיבות ואינם בצבא, וכך הגיע אלינו אלישע, כשהוא אז בן 19 בשיעור א או ב במרכז. למיטב זכרוני הוא אמר שקיבל אישור מיוחד מהרב צבי יהודה לבוא אלינו.

מיד כשהגיע נדבקנו אליו כמו מגנט ובצניעותו ובחכמתו הוא ממש חולל מהפך במכינה כולה ובנפשות הצעירות שלנו – היינו אז בגיל הבר מצוה. ממנו למדנו אז אהבת תורה ואהבת אמת. הוא יסד שיעור דף יומי ושיעור שמירת הלשון ועוד כיוצא בזה. לאחר כמה זמן הצוות חזר ואלישע חזר לישיבה אבל המשיך לשמור על קשר חם איתנו. מדי כמה שבועות הגיע לכפר סבא למשמר ביום חמישי כשהוא מחזק אותנו ומדרבן אותנו לעלות ולהתעלות. האמת שניכרה מכל מילה שלו כבשה אותנו. באותם ימים הוא רקם איתנו חלומות איך אנחנו מגיעים למדרשיה בכיתה ט ומחוללים גם שם מהפכות תורניות. במשך כל השנים עד שסיימתי את המדרשיה המשיך לשמור איתנו על קשר חם שכלל מפגשים ושיחות אישיות והרבה הרבה מכתבים מעודדים ומחזקים.

ניתן לומר שאת כל הכיוון התורני שלי קיבלתי מהרב אלישע בכיתה ח.

אספתי ושמרתי את כל המכתבים שקיבלתי ממנו בתקופתי במדרשיה והייתי חוזר וקורא בהם במשך שנים רבות. כל מכתב היה פנינה, ממלא אותי בכוחות רעננים. במשך שנים רבות כשהייתי מרגיש חולשה כל שהיא הייתי קורא את אותם מכתבים ומתחזק. לפני כמה שנים השקית עם המכתבים האלה נעלמה כאילו בלעה אותם האדמה ואני מחזר אחריהם כבר שנים רבות ויש לי כאב עצום על האובדן הזה.

לאחר הרבה שנים שירתנו שנינו בצבא בתותחנים בסדיר ובמילואים. אמנם לא היינו באותו גדוד אבל נפגשתי איתו כמה פעמים על מדים. אני זוכר אותו כאלישע הבחור הצעיר, אבל הוא כבר הפך להיות הרב אלישע המפורסם. הרגשתי לא נוח לראות אותו עם מדים כאחרון החיילים. אבל הוא לא הבין בכלל מה הבעיה שלי. המשפט שלו היה: איפה שצריך אותי שם אני נמצא. הוא אמר לי שלצערו הוא כבר לא בעלים על השם שלו ומפרסמים בכל מיני מקומות את השם שלו והשיעורים שלו אבל לפחות במילואים הוא אלישע הפשוט והרגיל. איזה צניעות איזו ענוה איזו פשטות.

זכיתי לבקר אותו בביתו לפני כמה חדשים כשהוא חולה וחלוש ובקושי יכול לדבר. רק לחיצת היד והחיוך האופטימי והמילים הקצרות: להמשיך מחיל אל חיל, וזה מזרים בי כוחות עצומים.

מורי ורבי מדריכי ומחנכי מי יתן לי תמורתו.