“אלרגיה למנוחה”

לא היה אף רב כמו הרב אלישע. הוא התעקש על דברים אחרים שרבנים בכלל לא שמים לב אליהם. הוא עשה דברים שרבנים רגילים לא עושים. פטירתו היום היא אובדן של זן נדיר, שלא לומר של אדם נדיר, בעולם הרבנות.

הוא לא העביר שיעור, אלא “לימוד משותף”; הוא ישב בגובה של כולם ולא עמד מאחורי סטנד; הוא סירב להכנס לשיעור עד שידאגו שהנהג מונית יאכל; הוא לא שתה באמצע שיעור לפני שוידא שכולם שתו; דפי המקורות שלו היו עמוסים, אבל הוא בקושי קרא בהם.

הענווה שלו היתה חריגה בכל קנה מידה. לעיתים נראתה קיצונית או מליצית אבל עם הזמן נוכחת באמת – הרב אלישע לא החזיק שום טובה לעצמו. הוא לא בא ללמד אלא ללמוד, לכן ידע להגיד דברים מהרב קוק באותו דיבור מתון ולוהט שבו היה מצטט את המוכר בקיוסק של שדרות..

בנו של הרב אלישע וישליצקי זצ”ל ביקש מחילה בהספד בשמו של אביו. הוא ביקש מחילה מאלו שאבא הבטיח להם שיבוא ללמוד איתם, לברר סוגיה במחלוקת, להפיח מוטיבציה. אנשים מבית שאן ודימונה, מיפו ואשקלון, שציפו למימוש ההבטחה והתאכזבו. שהרי הרב אלישע עוד נתן שיעור גם בימי מחלתו הקשה, כשהוא חלוש וצנום.
ואתמול יצא עוד ספר של הרב איתם הנקין הי”ד, שלאחר פטירתו התפרסמו עשרה מאמרים ושני ספרים שנשארו בטיוטה במחשב. זאת, מלבד שני ספרים ועשרות מאמרים שהתפרסמו לפני הירצחו בפיגוע בגיל 31 (!).
ואני חושב על האנשים האלו שמתו. ואחרי מותם הספיקו כל כך הרבה מאנשים אחרים שחיים שנים ארוכות. אנשים שהלכו מחייל אל חייל, שהיו אלרגים למנוחה, שלא נחים גם אחרי שהובלו למנוחות.
ובפעם הבאה, בפעם הבאה שנגיד לעצמנו שאנחנו מתים מעייפות או שהעומס הרג אותנו. ניזכר באנשים האלה ונחליף כוחות.

רגע אחרי שמנגבים את הדמעות על החיים האלה שהלכו מאיתנו..