הרב אלישע חזר פעמים רבות על המשנה באבות[1]:
“אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי”.
משנה זו מפגישה אותנו עם שלושה חלקים, אבל בראש ובראשונה נדרש האדם לבירור ה’אני’ העצימי שלו, לא מתוך גאוה חלילה, אלא מתוך הבנת השליחות האלקית המוטלת על כתפיו. אדם צריך להכיר את כישרונותיו ויכולותיו ויחד עם זאת את העולם הערכי-רוחני שאליו הוא נדרש לשאוף, ומתוך כך הוא יכול לבנות ולהתקדם.
על דברי משנה זאת היה הרב אלישע מזכיר את דברי המאירי, שביאר:
“אם אני בעצמי איני מעורר נפשי למעלות, מי ישתדל בעדי להטיב אורחותי, והרי הבחירה בידי, ואין עלי מכריע ומונע במעשי, אלא הכל בידי, אם ארצה להיות מלאכתי בחוק הנפש ושלימותה, אם בצרכי גופי לבד.
וכשאני לעצמי מה אני, נראה לי לפרש, כלומר, ואחר שהכל בידי, אם ‘אני לעצמי’, רוצה לומר, להתעסק בצרכי גופי לבד מבלי שאשגיח בזה לעבודת האל ולשלימות הנפש, ‘מה אני’, והנה נחשבתי עם זאת ההנהגה כבהמה”.
אם כל הגמה של חיי היא פיתוח ה’אני’ הפרטי, אז ‘מה אני’?! אם אדם לא מקדיש את חייו ל’עבודת האל’ ו’שלמות הנפש’, הוא עלול להיחשב כבהמה. הרב אלישע היה עסוק כל חייו בבירור מתמיד של עבודת ה’ ושלמות הנפש.
הרב אלישע היה יסודי ומעמיק. בישיבות המשותפות בהן ישבנו, והיו רבות רבות כאלה, הרב אלישע תבע בהירות ובירר כל סוגיה מכל צדדיה. הוא ירד עד השיטין וברר את האוכל מן הפסולת ואת הפסולת מן האוכל, עד שיהיה ברור ששיקול הדעת שלנו איננו נגוע בכהוא זה במניעים אישיים למיניהם, ומתוך אותו בירור מקיף ומעמיק, כאשר נדרש לכך, עמד הרב אלישע על עמדותיו בתוקף ובגבורה, יחד עם ענוה גדולה, גם אם אחרים היו חלוקים עליו.
