הרב אלישע נהג לא סיפר על עצמו. בדכ הסיפורים התחילו ב “אני מכיר מישהו”, “יש לי חבר ש…”. חדי האוזן ידעו להכיר במה מדובר.
כדרכו של רבו, הרצי”ה, היו לו כמה סיפורים המבטאים רעיון עקרוני עליהם חזר כל הזמן.
למשל, הסיפור על אותו אדם “פשוט” משדרות שלא מבין שהוא הוא החדשות, או הסיפור על יוני נתניהו בימים שלפני חטיפת המטוס כאשר הוא מתוסכל וחסר כוחות להמשיך ופתאום ננער כאריה עם היוודע על החטיפה. זכורים גם הסיפורים על “אותו חייל” בטירונות שלא מוכן שהמפקדים ישפילו אותו ואת חבריו והוא מעיר להם בעדינות אך בתקיפות (שילוב מדהים וייחודי שהיה אצל הרב אלישע) שזאת לא הדרך לבנות חיילים.
זכינו (אני ואשתי) בשנות הנישואין הראשונות לגור דלת מול דלת מול משפחת וישליצקי היקרה (שהיא גם משפחתינו) והעוצמות ששאבנו מהתא המשפחתי המיוחד הזה אינן ניתנות לתיאור.
האור והחום בבית, הריקוד בליל שבת, עונגי השבת עם הפיצוחים שמפוזרים מתחת לשולחן בסלון, הזוגיות המדהימה של הרב אלישע ואשתו חיה. גרנו בקומה רביעית, אני הייתי בקבע ואשתי מתארת איך בכל פעם שהיתה מוציאה את שקית הפח מחוץ לדלת, באורח פלא השקית היתה נעלמת במהירות (כמובן שהרב היה מוריד אותה).
הרב ליווה אותנו כל השנים, היה משענת עבורינו. איזו חיות מתפרצת, איזו עוצמה והארה.
עם כל גודלו, תמיד העריץ כפשוטו את אחיו הגדולים, ולמרות שהם היו קוראים לו “אחינו הגדול” הוא תמיד דאג להדגיש את קטנותו מולם. לא היה אירוע משפחתי שהיה מפספס. כשרצינו להזמין אותו לשבת במכינה ביתיר התשובה תמיד היתה: “קודם צריך לבדוק מה קורה עם הבנים, האם מישהו מהם חוזר מהצבא וירצה להישאר בבית”, המשפחה מעל הכל. אתמול מישהו אמר שבטוח היו שני הרב אלישע לפחות, אחרת איך יכול להיות שאדם אחד היה בכל כך הרבה מקומות בו זמנית.
מי לא זוכר את סעודות הפורים בבית שערים 6ב. אנחנו המשפחה לא הבנו אף פעם איך לרב יש כל כך הרבה סבלנות לכל הנערים שהיו פוקדים את הסעודה, שתויים, ובטוחים שהרב נמצא שם רק בשבילם. מצד שני, שוב אותה תקיפות שידעה לעצור את האדם, שעקב היותו שתוי לא ידע לעצור עצמו ולהקשיב לאחרים.
אוי ואבוי אם מישהו היה מבקש מהרב ברכה. “אני לא מחלק ברכות”, “מה הצורך לבקש ברכה אישית- פרטית” היה זועק. ברגישותו המופלאה היה מזהה מי צריך ומתי לקבל את המקום ותשומת הלב.
עוד רבה היריעה ועצם הזיכרון מאד מכאיב…