דברים שלמדתי מהרב אלישע

למורי ורבי הרב אלישע,
ראיתיך כמלאך אך לפני זמן קצר. בעולם של עיתונאים וחיצוניות הימים האחרונים עוסקים בפירוד, בפיזור ובהתפוררות. ברגעים הללו, רצה הקב”ה ואנו נפרדים. לפחות מגופך. ואתה תשאר אדם שלם, אוהב שלום ורודף שלום. בא בלי תשלום, לכל שיעור, שיחה או השתלמות וקורא לכולנו להשתלם בעצמנו.
למדתי ממך אחדות ושלמות. למדתי מה ערכם של כל אחד ואחת ממרכיבי השלם ואת ערכי שלי. למדתי שאין לי כל ערך כשאני לעצמי, וכיצד שלמותי טמונה בהיותי כלי ריק וברצוני להתחבר ולהתאחד.
למדתי ממך לא לקחת כלום ולמדתי ממך לקבל. בעיקר לקבל את האחרים בטבעיות ובפשטות. למדתי שאהיה אחד רק אם אני חלק מהכלל.
אפשר לומר שלמדתי ממך הרבה דברים, אבל למה לדבר הרבה. למדתי מהדיבורים שלך דבר אחד שלם מכל צדדיו. למדתי שהדרך לשלמות היא חיבור של ניגודים והפכים. היא לא עוברת בוויתור, אלא תלויה בחיבור.
חיברת עבורי מילים ומעשים. חיברת מעשים למילים ומילים למעשים.
בר מזל הרגשתי שבתוך הנסיעות האין סופיות שלך, תמיד מצאת מקום וזמן להיענות לקריאתי הפשוטה: בוא אלינו. ואתה השבת: ‘הנני’. אני, וגם אתה משום מה, תמיד המום ומופתע: ‘מי אני שזכיתי?’
זכיתי שנכנסת בחטף לתוך משפטי סיום בשיעור שהעברתי עד בואך. בענוותך רשמת אותו על דף וביקשת לדעת מהיכן ה’כלי היקר’. ביקשת שנכין את עצמנו להיות כלים וכמה ייקר נתת למוכנות הזו.
כמה התעקשת על ההכנות והדרך. התעקשת שאפשר לארגן את הלו”ז כך, שלא נוותר על המפגש בינינו, למרות שהיית צריך להיות באותו היום (כל יום) בכל כך הרבה מקומות נוספים.
התעקשת שאפשר לשנות, ואפשר גם לחכות (ולמדנו לחכות ואת ערכה של הסבלנות), ורק לא לוותר.
בזת לוויתורים, קינאת להתמדה בדרך. אהבת בכל לבבך את ‘בלכתך בדרך’. האמנת בדרך. וכל מה שהאמנת עשית בדרכך.
באת אלי לכל מקום שקראתי אליך. מכיריך יודעים שבאת לכל הארץ. באת לבית שמש מדי שנה כל פעם מעיירה טבעית אחרת. שבתי מאופקים. חזרתי מנתיבות. הבאת מפרי הארץ משלוח מנות. שבת אחת צעדת אלינו בירושלים. עמדת לצדי במודיעין. מתפעל מגבורת המקום, מההיסטוריה שלו ומהייעוד לשמו נלך מעתה. הבטחת לי ובירכת אותי תמיד עם אותה תחושה: שאתה בא לרגע, וכל תפקידך הוא להביא אותנו למקום חדש.
הבאת אותי למצוא בתוכי, כמו גם בכל שומעיך, כוחות ואמונה ביכולת להתחדש, להתנער, להתחבר ולהתעלות.
אני כל כך מתגעגע למילים שלך. כל כך הרבה ניגודים הם הכילו, והכל הצטרף לשלמות אחת פשוטה.
מחד, קימצת במילים. אמרת רק מה שצריך, שקלת את המילים. כה הקפדת להיות ‘חפץ חיים… נצור לשונך’. הכל מדוד ומחושב, שלא לדבר לשוא. מאידך, הרבית במילים. המילים שלך היו גבוהות, נוגעות ומרחפות. מילים שצריך להתאמץ כדי להבין. מילים טעונות משמעות. מילים שפותחות את הלב וקוראות לו להתחבר למשהו גדול יותר.
ביקשת לדייק מילים, כוונות ומעשים.
דייקת לי שאתה לא בא ללמד אלא ללמוד ביחד. דייקת מהי ענווה- הכרה במקור של הכוחות הקיימים ולא ביטול וריקנות. דייקת שצריך להיות כלי ריק. הבנתי שזה בעצם כלי מלא ברצון להתמלא.
עשית לי סדרי עדיפויות בערכים. כמה בוז רחשת לכבוד, לתארים, לתוויות. כמה כבוד וייקר נתת לערכים. לענווה, לפשטות ולטבעיות. להתיישבות ולמתיישבים. לשליחות ולשליחים, להולכות וההולכים בדרך.
מגיע רב לעיירה טבעית. אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל עיירת פיתוח ואתה טובע את מטבע הלשון שלך ותובע מאיתנו להתייחס לעצמנו מחדש.
אנחנו מבקשים שהרב יברך. ואתה כמו שלימדת, מרבה בברכות בדרכך. ברכת שנלך בדרך. שנעשה יותר למען הילדים והילדות.
ביקשנו לקבל חיזוק. חיזוק אצלך זה לא לנוכחי ולמה שיש. אלא חיזוק לתחושת השליחות. חיזוק לאמון, לבטחון העצמי ולאמונה. חיזוק ביכולת שלנו לקבל את האחרים. חיזוק ביכולת לקחת על עצמנו משימות נוספות. חיזוק בשאיפות. חיזקת ועוד איך.
לא דיברת על אנשים. לימדת כיצד אנשים גדולים מיצו את אנושיותם. חיברת את מעשי האבות והאמהות. השופטים והנביאים, המנהיגים והחולמים בעבר, אל דברים של גדולי ישראל שראו את עם ישראל, שהאמינו בו, ורצו בגאולתו. בגלל אבות תושיע בנים. חיברת במילים מעשי אבות ונתת סימן לבנים: את המעשים ליצירת החיבורים הללו, הנחת לפתחנו.
מילותיך היו מלטפות ועדינות, חזקות ועוצמתיות. קולך התחזק בהדרגה, ועמו התחזקו התביעות להשתלם. להיות כלי. להאמין. לחבר. להפתח ולהתנער מתוויות חיצוניות. לבחור בכלל. לגלות את הרצון. להיות שליח. האמנת בשומעיך מבלי לוותר לרגע על אהבתם.
תפילת הדרך שלך מלווה אותי כל העת. ‘המלך בקונך וצא’. אנא אלי עשה אותי כלי לשליחותך.
פעם אחת שיתפתי אותך במשהו אישי. כל כך התביישתי לדבר על עצמי. הרגשתי שאאכזב. בחיבוק האמיץ שקיבלתי ממך בתגובה היו אהבה גדולה ורוך שלא ויתרו לי על התביעה לאמת.
הרגשתי כמה עוצמה, אמון ואמונה היו שם. גם בעמדך לצדי, היית עבורי עמוד אש; מחמם לב, מאיר את הדרך. שורף את האגו, תארים, כבוד וכל מה שחיצוני, שולי ומעכב בדרך. יוקד באמונה. בוער בתובענות להגשמה, שואף למעלה.
מורי ורבי, אני חש בעל חוב גדול אליך, בתמורה לזכות הגדולה שנתת לי. בטוחני שתביעתך המוסרית היא שאשיב אותו לכלל בע”ה. באמונה. בתקווה. באהבה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *