הייתי קומונרית בבנ”ע בקרית משה (שכונת מגוריו) כל שבת ארגון הרב היה מגיע להעביר אצלנו שיחה. שנה אחת, הבאנו 2 חניכים מעמותת “עלה”, הם היו בכיסאות גלגלים (חניכים בני 16,17) ובזמן שהמדריכים מחשבים איך להעלות את הכיסא גלגלים.. מגיע הרב, תופס בצד הכיסא, המדריכים אחריו.. והופ החניך והכיסא גלגלים בתוך הסניף! עוד סיפור פעם ביקשתי מהרב להשתתף במפגש איתי ועם הרכזי נוער בשכונה, כדי לחשוב על איך פונים למוסדות חינוך בשכונה לשיתוף פעולה עם בני עקיבא לגבי נוער בשכונה (שיאפשרו להם להגיע לסניף) הרב כמובן הסכים לבוא ולשמוע ולהיות שותף בדיון, קבענו להיפגש בצהריים במועדון נוער השכונתי. זה היה בחודש ארגון, ושעה לפני הפגישה נחתי קצת… מתוך שינה אני מקבלת שיחה מהרכז נוער “מוריה, איפה את? אנחנו כאן מחכים עם הרב…” בושות!!! “אני בדרך..” קפצתי מהמיטה ורצתי הכי מהר שרק יכולתי.. אני מגיעה מתנשפת, והרב בשיא הרצינות ובלי טיפת ציניות (לא היתה בו טיפת ציניות) אמר לי “אנחנו כלכך מעריכים שאת דואגת לבני הנוער בשכונה גם כשאת עמוסה סביב חודש ארגון”! כל פעם שהתקשרתי לבקש שיעביר שיחה, היה נענה בחיוב ומבקש שאשלח פקס עם השעה והמקום כדי שהוא יבדוק שהוא יכול באותה שעה כשהרב אמר באותה שעה, הוא התכוון באותה שעה.. כי גם אם שעה לפניכן הוא היה בשיחה בפתח תקוה, אם הוא האמין שהוא יכול לסיים שם בזמן כדי לנסוע חזרה לירושלים ולהגיע ישר אלינו בשעה שביקשתי, הוא היה עושה זאת בשמחה. הרב היה כל כולו מחובר לנוער! הוא האמין בהם שהם רוצים רק ליצור טוב.. וכל שעל מורי הדרך שלהם לעשות זה לתת שיחת מוטיבציה.. והם כבר יימצאו את הדרך להיטיב.. ובני הנוער מכל המגזרים התחברו אל הרב, אל הענווה, אל החיוך והדאגה הכנה. פעם אחרונה ששמעתי שיעור של הרב, היה לפני שנה וחצי בהושענא רבה, כל שנה הוא הגיע ב5 לפנות בוקר לשכונת קראוונים בפסגות להעביר שיעור.. הרב כבר היה חולה ודיבר עם מיקרופון כדי שיוכלו לשמוע. התעוררתי, אמא ל3 ילדים כאשר הקטנה בת חודשיים.. (שלא ממהרת ללכת לשיעורי תורה גם ב8 בערב..)קמתי ב5 לפנות בוקר, כי לא ידעתי מתי שוב אזכה לשמוע את הרב.. אבדה גדולה.. (מוריה אקרמן)
