לראות אותך זה היה להסתכל לאמת בעיניים. האמת הענוותנית. זו שיודעת את ערכה בכל גודלה האמיתי והשלם, ומילימיטר לא מעבר. עז וענווה היו כתר לראשך וכל יודעיך יעידו. גבורתך מילאה לבבות נפולים וישרותך הבלתי נתפסת סללה דרך ללבבות עקומים. באהבתך האדירה הענקת לנו חיים, ובאמונתך השפעת תקוות עולמים. אבל כל המילים הללו תמיד היו בעיניך כאוויר. פעם חידשת לנו, ‘שכל הבורח מן הכבוד’ זה בעצם גנות למי שבכלל מתייחס אל הכבוד כקיים ובורח אז ‘הכבוד רודף אחריו’, ושבאמת הנכון הוא להתעלם מהכבוד. כזה היית.
שליחות, נראה שרק המילה הזו היתה לנגדך. לא החזקת שום טובה לעצמך וכיתתת רגלך גם כשלא עמדו לצידך, להפיץ תורה תמימה במסירות נפש דומיה.
מה אפשר לומר על איש שבאנשים? ענוו שבענוותנים? כשהנפש מתפעלת ממראה מרהיב ויש ניסיון לשתף, תוך כדי ההסברים אתה מבין שכל מילה מקטינה ומעליבה את האמת.
הרב אלישע היקר.. אפילו שהייתי אחרון תלמידיך.. ולא מהמתמידים שבהם, אני מודה לה’ שזכיתי לחזות בך.
תלמידי מכון מאיר זכינו לראש ישיבה ככהן הגדול, הרב דב ביגון שליט”א שיל”ט. אולי זה מעט ילדותי, אבל כל פעם שהסתכלתי עליך, היית דומה בעיניי למלך ישראל.