תנו רבנן: משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי.
נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול.
פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו וניתנה עליהם בת קול מן השמיים:
יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו, אלא שאין דורו ראוי לכך.
נתנו חכמים עיניהם בהלל הזקן כיוון שהיה עניו וחסיד מאד מאד.
וכשנפטר אמרו עליו:
הי חסיד,הי עניו! תלמידו של עזרא.
(תלמוד בבלי, סנהדרין, דף יא עמוד א)
כל כך מתאימה גמרא זו על מו״ר הרב חיים אלישע וישליצקי זצ״ל שנפטר עכשיו. איזו ענווה היתה לו. איזו עדינות. ואיזו אהבת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל היתה לו.
זכורני בנעוריי כשיצאו הספרים הראשונים שלו לאור, העלים את שמו. כיון שלא רצה שיתפרסם. רצה לשתף את תורתו וללמד תורה לישראל, אך שלא ישפיע מי הכותב, אלא רק האמת הגדולה שבדברים.
תמיד ברח מהכבוד. אבל באמת ובתמים. וכמה שהכבוד רדף אחריו וניסה לגרום לו לקבל עליו כבוד, וכמה גם אז המשיך לברוח ממנו ולהתרחק מהכבוד מאד מאד.
בכל פעם שזכיתי לפגשו, איזו לחיצת יד איתנה היתה לו, שמזעזעת את כולך. ואיזה חיוך ממיס ומרגיע, מכל הלב, ועיניו הטובות ומלאות הרוך. שבר מחסומים ונגע בכל מי שפגש בו. וממש חרש את הארץ מצפון עד דרום, להשפיע, לפגוש, לשמוע, ולעשות טוב.
נזכרתי בהמשך איך אפילו במסרונים פשוטים בהם התכתבנו לפעמים עלתה הענווה והצניעות מכל מילה.
איזו תורה גדולה. איזו נשמה גדולה.
אבד חסיד מהארץ ואנו איבדנו רב גדול, אוהב אדם גדול, ומורה דרך לרבים.
ברוך דיין האמת!
ת.נ.צ.ב.ה אמן!