הכיר את כלל ישראל בשמות הפרטיים

הרב אלישע

התורה מתארת את משה בתארים רבים. כעניו מאוד, כמחנך גדול, ובאחרית ימיו בתואר המדהים ‘איש האלוקים’. אך נדמה לי שהתואר שהתאים לו יותר הוא מה שראתה אמו כשהחליטה להסתכן ולהצפין אותו. “ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנו שלשה ירחים”. הרב אלישע וישליצקי היה איש טוב. טוב זה תואר שכאילו לא אומר כלום, אבל אומר הכל. הוא היה איש טוב. ככה. בפשטות. טוב.

הוא היה עניו מכל אדם שאני מכיר על פני האדמה. בתחילת ההלוויה שלו היתה תקלה ברמקולים, ולא שמעו את ההספדים. היתה לי הרגשה שזה הוא. שהוא לא רוצה שידברו עליו. פעם הוא התארח בטלוויזיה, ביקשו ממנו להציג את עצמו, הוא אמר ‘אלישע’. ‘הרב אלישע’ אמר לו המראיין. לא, אלישע מספיק. זו לא ענווה מזויפת? שאל אותו המראיין. והרב אלישע חשב רגע, ואמר: נכון, זו באמת ענווה מזויפת….
הוא היה מספר על עצמו סיפורים כמו שסיפרו על החפץ חיים. שהוא היה מגיע למקומות שלא הכירו אותו, היו האנשים מלווים את הנהג והוא דווקא היה נהנה מזה. הרב אלישע פרסם כמה ספרים. לא כתב בהם שם המחבר. גם לא בדף הפנימי – אפשר להשיג את הספר אצל המחבר, פשוט לא.

מישהי שאלה אותי- במה הוא עבד? אין לי מושג. מי שילם לו? אין לי מושג. הוא נתן שיעורים במכון מאיר, ובעוד עשרות מקומות אחרים, בעצם בכל מקום שביקשו. אך אין לי מושג במה הוא עבד. אין לי מושג לאיזה זרם הוא שייך.

אני חושב שעיקר האיש זו לא התורה שלו אלא אישיותו. לכן אני חושש שבאמת כפי שאמרו שאין לנו תמורתו, שאין מי שימשיך אותו.

הרב אלישע היה איש שכולו אהבת ישראל. אהבה לכל אדם מישראל. הוא היה איש של כלל ישראל, אבל – באחד על אחד. הוא הכיר את כלל ישראל בשמות הפרטיים.

כשמואל הנביא היה מכתת את רגליו לכל מקום. לכל גרעין. מקרית שמונה עד לאילת. אופקים, נתיבות, וצפת. חוזר לפנות בוקר ויוצא שוב. המונית של הרב אלישע מחכה ליד ביתו בכל בוקר. הרבה פעמים רציתי לשאול את הנהג לאן היום. מספרים על הרבי מרוז’ין שהיה הולך ללא סוליות כדי להרגיש את האדמה והפשטות. ר’ אלישע סבל שנים מדלקת שושנה ברגליו. הנעליים שלו היו חצויות ללא סוליה. דווקא הוא שהיא מכתת את רגליו ממקום למקום. הוא סיפר לי שכמה פעמים הציעו לו כסף כדי שיקנה נעליים חדשות.

הוא היה קורא את הפטרת ראש השנה על הולדת שמואל. בהתרגשות עצומה ובבכי. רק עכשיו אני מבין למה, הרב אלישע הזדהה בכל נפשו עם שליחותו של שמואל. אדם שכולו שליחות, שהולך מעיר לעיר כדי להשיב את ישראל לתורה ולמצוות, שהולך ממקום למקום לעורר על המשכן והמקדש. בדרך שהלך בפעם זו לא הלך בפעם אחרת. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’.

היה אומר דברי תורה ושיעורים בכל מצב. שיעורים באמצע הלילה, השיעור המפורסם שלו התקיים באחת בלילה ביום חמישי. חבר’ה שחזרו הביתה מהישיבה הלכו לשמוע אותו. המשיך ללמד גם כשלא הצליחו לשמוע אותו.

את הרב אלישע אני רואה כל הזמן עם הפלאפון הישן ביד. מסמס, מדבר, בדרך לפח האשפה, לבדיקת חמץ, או לפני תפילת שחרית. עונה לאנשים בכל שעות היממה. לכל אחד מהילדים שלי יש בפלאפון את המספר של הרב אלישע. אני חושב שזה נכון לעוד רבבות אנשים.

הוא היה איש של שליחות. של מסירות נפש. כל כולו, בכל זמן, בכל מקום. כל כולו עם ישראל.

אנשים היו נכנסים אליו בכל זמן. חברי כנסת, קציני צבא, תיכוניסטים, בני ישיבה. בחודשים האחרונים כבר היה חלש מאוד. הוא דיבר בבית הכנסת, וביקש להפתעתי הרבה, שמי שבא לבקר אותו יתאם מראש, ולא כל מי שאיחר לאוטובוס בתחנה מרכזית ויש לו שעה פנויה, יחליט לקפוץ לרב אלישע. בהתחלה זה נראה לי לא מתאים לו. אבל אח”כ הבנתי עד להיכן הדברים מגיעים. הוא היה בשביל הרבה אנשים פשוט חבר.

אני רוצה לומר שהתפללתי אתו בבית הכנסת, אבל הרב אלישע התפלל כל פעם במקום אחר. היה מתפלל פעמים רבות מאוחר בסניף של אריאל, לא בגלל השעה, לא בגלל התפילה המיוחדת או קריאת התורה המהודרת. הוא פשוט אהב להיות עם צעירים.

בשבת עבר תמיד לפני התיבה. מתחטא לפני רבש”ע. מי שלא שמע את הרב אלישע קורא הפטרה ומתפלל מוסף ביום טוב לא שמע תפילה מימיו.

כשחלה התקיים מניין בבית שלו. גם בימי החול. אף פעם לא הבנתי איך תמיד יש שם מניין כל כך גדול בלי לבקש מאיש שיבוא. לאחר התפילה בביתו הוא נהג לתת שיעור, לא לפני שביקש בענווה מכל מי שמחכים לו בבית שלא יישאר. הוא ידע לומר תודה אישית לכל אחד שבא להשלים לו מניין. היו שם הרבה חבר’ה צעירים מכל הסוגים, שממש התחננו שידבר אליהם. נדמה לי שיותר מדברי התורה הוא פשוט דיבר אל ליבם. תפיסת הגאולה. כמה ראה במדינת ישראל את התגשמות הגאולה. כל מכתב כל דיבור היה מסתיים בציפייה לגאולה שלמה בציפייה לביאת המשיח. הוא הרגיש שותפות למהלך הזה בכל לבו. העיסוק בנבואה היה עיקר עניינו. הוא חש ממש שאנחנו חיים בתוך התגשמות הנבואה.

גוש קטיף. היו הרבה אנשים שעזרו. הרבה אנשים שדיברו. הוא הכיר את האנשים בשמותיהם. הוא היה מרעיף אהבה. אבא ז”ל חזר מגוש קטיף שבור לגמרי. היחיד שהצליח לדובב אותו, לשמח אותו היה הרב אלישע. הוא היה שואל מתעניין. מעודד. מי שברך ליושבי גוש קטיף עד השבת האחרונה.

הוא היה תלמידו של הרב צבי יהודה, דיבר את משנת הרב קוק כמי שחי אותה מתוכו. אך מעולם לא ציטט סתם. תמיד מקורי. תמיד רעיונות חדשים. בתנך. במחשבה. בציטוט של הרב סולוביצ’יק ורבים אחרים. רעיונות מדויקים, מערכים בנויים בדייקנות, רעיונות יפים. היתה בו עצמאות מחשבתית, הרבה אמת, ובעיקר שאיפה לצדק למוסר, לתיקון המידות.

אני מרגיש שאנחנו חייבים לו. גם מי שלא הכיר אותו.
אולי נצליח להחזיר את החוב בהצטרפות לשליחות האדירה הזו, לאהבה הגדולה הזו לתורה ולעם ישראל.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *