הרב אלישע היה נתון בשליחותו

האבן עזרא בדבריו על איסור “לא תחמוד”, הדיבור האחרון בעשרת הדברות, מלמדנו יסוד חשוב בבנין הנפש של האדם, וזו לשונו:
“אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.
ועתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה’. ואמר קהלת ‘ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו’ (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, ‘בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא’. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה’ לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה’ לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו”.
מחשבתו של האדם אינה מנותקת מאישיותו, על האדם להגיע למדרגה כזו בה דבר ה’ פועל לא רק על מעשיו ודיבוריו אלא גם על מחשבתו. וכשם שכפרי באופן טבעי לא נושא עיניו אל בת מלך, כך אדם מישראל נדרש לחנך את עצמו לראות את האסור לו כבלתי ניתן להשגה.
כשאדם נתון כל כולו בשליחות המוטלת עליו, לרצונות הפרטיים אין מקום, והוא לא נופל בהם. הרב אלישע היה נתון בשליחותו כל רגע וכל שעה, ומתוך כך הקנאה, התאוה והכבוד היו רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב. המילה “בכבוד” היתה מאוסה בעיניו, הוא התרחק ממנה כמו מאש ולא נתן לה שום מקום באישיותו.
יחד עם זאת ל’חמדה’ יש כח מניע, היא מסוגלת לעורר את הרצון. הרב אלישע היה מלא ברצון לעילא ולעילא, הוא לא טשטש את הרצון הבריא בכהוא זה, אך מאס בכל רצון פרטי שבא ממקום נמוך.