השבוע, בכניסה לניחום האבלים בבניין בקריית משה, שמתי לב לפרט הנראה כמעט חסר-משמעות אך במחשבה נוספת מהווה מעין ׳כותרת ראשית׳ לקורות-חייו, למפעליו ולפועליו הרבים של הרב זצ״ל.
מודעת-האבל הקודרת, המבשרת על פטירתו של הרב נתלתה על עץ התמר הנטוע בחצר הבניין.
דומה כי אין סמלי ממיקום המודעה כדי להודיע לכל הבאים כי מי שמימש במעשיו, בדיבוריו ובאורח-חייו את מילות הפסוק ״צדיק *כתמר* – יפרח״, מי שנהג לומר לשומעי לקחו כי ״משנכנס *שבט* – מרבין *בצמיחה*״, ראוי הוא שההודעה על פטירתו מהעולם תיתלה במיקום בלתי-שגרתי כזה.
ואולי המילים ׳בלתי שגרתי׳ הן כותרת-המשנה לאותה כותרת ראשית. רש״י בפרשת וארא מביא את דברי הקב״ה למשה על האבות הקדושים, ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״. המילים ׳לא משתכחין׳ הן דו-משמעיות. הן במובן ״בלתי נשכחים״, נזכרים לעולמי-עד, והן במובנן בארמית ״בלתי מצויים״ (שכיח=מצוי). ישנם צדיקים וקדושי עליון הזוכים לתואר: חד בדרא, יחיד בדורו. לתחושתי ולחווייתי הרב אלישע זצ״ל שהתהלך בינינו כנביא וכמלאך-אלוקים הוא יחיד *בדורות*. בלתי-נשכח וגם בלתי-מצוי.
הרב העניו, שתמונת ה׳ היא ורק היא לנגד עיניו, ביאר באחת משיחותיו הפומביות האחרונות בבנייני-האומה כי התוספת בעשרת ימי תשובה ׳כתבנו בספר חיים, למענך אלוקים חיים׳, צריכה להיות מפוסקת אחרת: כתבנו בספר ״חיים למענך אלוקים חיים!״. לזכות להיות מאלו החיים למען אלוקים חיים, זהו סוד ויסוד קיומם, הוא ואין בלתו. והרב זצ״ל, שהיה נאה דורש, היה גם נאה מקיים את הביאור החדשני בו-עצמו.
נזכה לצמוח ולהצמיח לאור דמותו ולאור תורתו, ״תורת-אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו״.