הוא היה מוציא אותנו משלוותנו. הוא היה מין שואל שאלות טורדני. באומץ ובסבלנות לא נתפסת הוא היה חושף בבת אחת את כל חולשותינו המוסריות כבני אדם וכצעירים מתבגרים במיוחד. מין שילוב של רגישות מוסרית של רבי ישראל סלנטר עם התביעה לגדלות של מרן הרב קוק. אומרים, ששנים רבות לאחר שפרשתי עם מורי החדש למרכז הארץ, אחרי אסון ההתנתקות, הוא הפך לאבא הגדול של המשפחות המרוסקות ושבורי הלב, המזכיר יותר את הרב קרליבך. איתם גם היה בוחר לשיר. ותמיד לשיר יחד.
כשאני יושב כאן וכותב יום לאחר שעלתה נשמתו, איך לא, משברון הלב הממושך, אני מבין שלמרות שלמדתי בישיבה הגדולה בירושלים ובאופן רשמי היו לי רבנים גדולי דור וגדולים בתורה אולי ממנו, הוא הלכה למעשה היה רבי ומורי אז.
הימים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב, שטרם התחלקה לשתיים (הר המור ומרכז של היום), היו ימים של מתיחות מתמדת אך סמויה, כמו במשפחה שאבא ואימא כבר התייאשו מלריב. הימים היו תחילת תקופת שלטון השמאל בראשות יצחק רבין המנוח. הרב שפירא הזקן ראש הישיבה זצ”ל ניסה להוביל מהלכים בתוך הישיבה ומחוצה לה בצורה תקיפה ואסרטיבית וכל אימת שניסה לעשות כן, רבני הישיבה שלימדו אמונה בראשות הרב צבי טאו שיבדל”א מחו וטענו לכבוד וממלכתיות מול הממשלה. ככלל, מתחת לפני השטח כל הזמן היתה מתיחות ונוצר מצב שכל רב נימנע מליצור מגע יתר עם התלמידים כדי לא להסתבך עם צד אחר. אף אחד לא דיבר על זה אבל קרירות ונמנעות פשתה בכל פינה, מאז פטירת אחרון הרבנים לבית קוק, הרצי”ה קוק זצ”ל.
היחיד שמצאנו בו את בלב המעודד והאכפתי, כמו גם את השכל המצליף ולא מוותר לנו על האמת, המחנך והמדרבן, היה הוא, הרב אלישע וישליצקי שנפטר אמש. הוא היה האח הגדול שגידל אותנו, התלמידים מהכיתות הצעירות בישיבה, באין אב ואם המכוונים אלינו.
רשמית, היה כאברך מבוגר שמסר שיעורי אמונה אקטואליים בימי חמישי בערב. “אלישע!”, היה קוטע במהירות לכל מי שניסה להתחיל בשאלתו עם התואר “הרב”, “תקרא לי אלישע!”. אך לא רק בגלל היחס הישיר, החם כמו המצליף, גרם לנו להימשך אחריו, אלא גם התוכן, תוכן השיעורים. הרבנים בישיבה שלימדו אמונה, לימדו מתוך ספר של הרב קוק או ספר אמונה קלאסי אחר מן הקדמונים. הוא לא לימד מתוך הספר. שיעוריו היו מקוריים מאוד ואקטואליים מאוד ותמיד הוא היה לא צפוי. אני זוכר שכל השבוע שלי בישיבה הייתה ציפייה אחת גדולה ליום חמישי בערב ולשעה שהוא יעביר את השיעור. חייתי עבור השיעורים הללו משבוע לשבוע.
שני דברים חשובים גרמו לי לראות בו כמורי ורבי בתקופה הזו: האחד גלוי והשני סמוי. הגלוי כבר רמזתי עליו: הוא היה התובע הגדול ביותר לתביעת גדלות ותיעוב כל קטנוניות. אני לא נתקלתי באף רב שמדבר בצורה כה מרשימה על התנועה הספציפית הזו.
יש רבנים שמדברים על כלל מול פרט, יש הדברים על אמת מול זיוף פנימי ושקר. הוא חינך להיות גדול ולא קטן. קשה לי להסביר את התנועה הספציפית הזו. כל פעם שהיתה סוגיה אקטואלית שגררה מחלוקת והדעות נחלקו, הוא היה מגיע אליה ותוקף אותה בצורה של עליית הרמה אל מעל לה. תמיד היה מתחיל בפרק תנכי או אמרת חז”ל כאילו לא קשורה, לאחר מכן מוציא את יסוד ההתמודדות הגדולה שלומדים ממנה, אז היה פונה להתקפה. בסדרת שאלות רטוריות היה חושף את כל הנחות היסוד שגרמו למחלוקת ומראה ללא אמירה מפורשת כמה הקטנוניות והאנוכיות עומדות בבסיס אותה המחלוקת ולא דברים ברומו של עולם. הוא היה מפנה את תביעת ההתרוממות מעל האוטומציה קטנונית כלפינו התלמידים. זו הייתה צליפה מוסרית מרומזת אך חזקה וחודרת לשים לב איפה האנוכיות והראש הקטן הנהנה מן המחלוקת והשלכותיה על האגו – פוגש אותנו. זה תמיד לא השאיר אותנו שלווים. ותמיד יצאנו מאותגרי תביעה לגבוה עוד טפח מעל קרקע הביצתיות של האקטואליה. ככלל, הוא התייחס אלינו כקטן אל גדולים.
בהקשר לזה מספר חברי הרב נתנאל אלישיב ממכינת עלי:
מעשה שהרב אלישע הוזמן להשתתף בתכנית האקטואליה הפופולרית והסוערת ביותר בשנות ה-90′, פופוליטיקה, בהנחייתו של דן מרגלית.
להפתעתנו הוא השיב בחיוב. נושא הדיון היה עלייה להר הבית.
זו הייתה תכנית אגרסיבית, שבה לא קיבלת זכות דיבור אלא נטלת אותה, כמעט בכוח.
וכך יצא שבמשך רוב הדיון שתק הרב אלישע, כי מה פתאום שיידחף?
בסופו של דבר פנה אליו המנחה בדרישה שיאמר בבירור האם הוא בעד או נגד.
הרב אלישע התחיל להסביר: “הר הבית הוא לא הר ולא בית, אלא הוא מושא
הכיסופים של כל הדורות…” (אני כבר לא זוכר את מילותיו המדויקות).
נזף בו דן מרגלית: “אינך עונה לשאלה!”
השיב לו הרב אלישע: “אני כן עונה, אבל לא ברמה של השאלה!”
התויית דרך לחיים, במשפט קצר אחד.
הדבר השני, הסמוי, שמשך אותנו אליו בתקופת נעוריי היתה התחושה שהוא נותן את כל כולו. בזמן שיעוריו היתה תחושה אדירה של אכפתיות. אכפתיות ודקדוק בתוכן הנאמר. הכנה מדוקדקת של שיעור הבנוי לתלפיות, למרות שמדובר בתלמידי השיעורים הנמוכים ולמרות שלא קיבל על כך תגמול כספי הולם, אם בכלל. חשנו הרבה אכפתיות מאתנו וממה שעובר עלינו, חשנו סוג של חמימות שלא ידענו לקרוא לה בשם, כי היא נכחה אך לא דוברה בשיעור. חשנו אבהות במלא מובן המילה.
באמצע שיעור ב אני נכנסתי למצב משברי בתוך הישיבה. כשנה וחצי ביליתי שעות רבות בחדר. למרות זאת, את שיעוריו המצליפים ותובעי הגדלות המשכתי לשמוע. מידי פעם הם היו גורמים לי לשוב לכמה ימים לספסל הלימודים בבית המדרש. עם כל האכפתיות והישירות שהיתה לו גם כלפיי, כמו אל יתר חבריי, כנראה הלב שלי לא עמד בתביעות הגדולות, וחיפשתי משהו אחר. זה הוביל אותי לרבי ומורי האחר, הרב יהושע שפירא.
אני זוכר את עצמי בשיא ימי המשבר הולך ומחפש את ביתו של הרב אלישע ומשלשל לתיבת הדואר שלו שיר שכתבתי בדם ליבי. ברחתי משם מכבוד ובושה, שלא אתקל בו. כמובן שהדברים נכתבו בעילום שם.שנים לאחר מכן אמר לי בנו שהשיר נגע לליבו של אביו.
מאז שמצאתי את עולם החסידות, לא שמעתי ממנו כמעט. אני פרשתי למרכז הארץ להקמת הישיבה ברמת גן ולאחר מכן התרכזתי בהקמת רשת “דברי שיר”.
דווקא במסגרת דוכני המכירה של הספרים, יצא לי לפגוש אותו בכנסים של המגזר, לפני ואחרי ההתנתקות. כל פעם זה היה כמובן מלווה כידוע בטפיחה חזקה על השכם, לחיצה של לפיתה עד כאב ביד, או חיבוק אהבי וגדול. ותמיד הייתה מיד משתלטת בי הבושה.
בושה מאדם כה אוהב. בושה מאדם כה תובע גדלות. הוא מלמד כאן תורה, שר עם הקהל ומלכד אותו. איפה המסירות שלו, איפה הלב והראש שלו – ואיפה אני?
בפוסטים הבאים אשתדל להעלות קטעי יומן שנוגעים בשיעוריו ובהשפעתם הגדולה עלי בתקופה ההיא.
דווקא בתקופה הזו ובשבוע הזה שמכל עבר אני חווה מחלוקות, מריבות אגו ריב אחים ושברי מפלגות, הוא החליט להיפרד מאתנו. כמה הוא חסר דווקא עכשיו.
אסיים לזכרו באותו השיר שכתבתי בימים ההם. שיהיו המילים לזכרו המאיר שלאבי האחדות, המלאך המכה והלוחש לנו תדיר אל מול כל שנאה ומשבר: גדל, גדל, גדל!
“לרב אלישע, המכה והלוחש
בעוד מלחמת עולמי
כותשת כל באר נחלה
בעוד ערפל הקרב הסמיך
מחבר יצירות שעטנז
של פרי בוסר נסגד
או עץ החושק ללהב המכרית אותו
בעוד אש המערכה פולט
מכווה ומאור בתפזורת —
הינה היא תקוות השני
סובבת סביב בריקוד בתולי
לאמור:
אין חומה אין בריח.
הינה אמת יד בהירה
שלוחה ואוחזת בציץ הראש
להגביה לוחם לגבעה הסמוכה
משם ישא עיניו לראות —
העקוב הוא בעצם סולם
למלאך שמכה ולוחש: גדל!
אש המערכה היא מחרטה בשחקים
כתובת של אש המכרזת:
יתגדל, יתקדש!
אז אבין אני השורר, הסורר:
“אין זה כי אם שער לשמים”
ואשוב ליטול חרבי וקשתי…