אתמול ישבתי עם אבא שלי לפני ההלוייה של הרב אלישע. שמעתי את סיפור השידוך של הרב אלישע וחיה שאבא שלי רקח. ישבתי עם אמא שלי ונזכרנו איך כשהיינו אומרים לו “שלום הרב אלישע” והוא היה עונה “לא, לא, הוא שלח את אלישע במקומו”.
נזכרתי איך חיכינו לו בברית של בננו הבכור. ואיך זכינו שהספיק לפחות להיות מכובד בעמידה לברכות.
אחותי הזכירה איך שרו לאמא שלי תודה בסיום הארוחה. כשאצל משפחת וישליצקי נהוג לשיר בסיום כל סעודה. “תודה רבה לאמא היקרה, שאפתה, בישלה וטרחה”. משהו כזה.
כל עם ישראל נזכר בדברים הכלליים. בתורת הגאולה. במסירות הנפש. אני נזכרתי בזוגיות. בחינוך הילדים. בשמחה הטבעית המשפחתית המתפרצת.
לפני חודש פגשנו את כל המשפחה בברית. אבא ואמא עברו לקרית משה. דקה ממכון מאיר. כמה חשבנו שתהנו מהחברותא המתחדשת. מהשכנות הסמוכה. לא שכנות כזו דמיינתי.
אתמול, עם כל קריעה של הבנים. הלב שלי נשבר קצת יותר.
הרב אלישע, שליבו לא עמד בעומס הצרות של עם ישראל שנשא על כתפיו, אנא, היה מליץ יושר על כולנו, על כל ההמונים שהיו אתמול בהלוויה. על כל עם ישראל. בבניין ירושלים ינוחם עם ישראל כולו.
(התמונות מהחתונה שלנו ומהברית של הלל ומהלוייה)
