1. כשהייתי במדרשה בשומרון, בשנת תשס”ח הרב אלישע וישליצקי בא להרצות לנו בזמן שהיינו בהתנדבות בשדרות וגם במסיבת פורים של בני עקיבא בתל אביב של הסטודנטים הדתיים בבית כנסת הגדול בשנת תשע”ה. כל מי שהיה בהרצאות שלו יכול להעיד שהוא היה נכנס ותמה מדוע נעמדים ומסתובב לראות למי עמדו. מידי פעם היה מעיר חצי ברצינות: למה לעמוד? אפשר לשבת. כן, היה מובן לו שמעמדו מחייב אותנו לעמוד לכבודו, אך בבירור היה נראה שהוא לא מרגיש ראוי לכך.
2. באותו פורים תשע”ה, ניגשתי אליו. חברה שלי אמרה לי-את רצינית? הוא רב גדול וחשוב, ומה פתאום תדברי איתו? ואני בתמימות מסבירה לה: אבא שלי היה חניך שלו. מה הוא לא ירצה לשמוע מה קורה עם החניך? ואני פונה אליו והרב מחייך ומפאת הבדלי הגובה בינינו, אף מעט מתכופף כדי להקשיב, ואני מזדהה. למרות שעברו כמעט 40 שנה מאז נפרדו, הוא זכר את אבי, את דודי והתעניין בשלומם. שאל מה עושים והוסיף-הם יכולים ליצור אתי קשר גם מעבר והלך. כן, הרב אלישע וישליצקי זכר כל תלמיד וכל חניך, למרות השנים שעברו.
3. אבי מורי שיחיה, בוגר ישיבת מרכז הרב, סיפר כי בתקופת אברכותו של הרב אלישע, ביום שישי אחד עזב את הלימוד ובא לעזור לאשתו להכנות לשבת. היא שאלה אותו: מה אתה עושה פה? והוא אמר לה בתמימות: מה זאת אומרת? לקיים את חובתי! אז היא אמרה לו-לך ללמוד ותחזור שעה לפני שבת, הלימוד חשוב..
4. הוא שימש כראש ועד המחזורים במדרשייה בצעירותו לפי בקשת הרב יוגל וכמדריך. לפני הגעתו, האווירה במוסד התאפיינה בתחרותיות בין המחזורים מידי פעם, אך באותן שנים בהן שימש בתפקיד זה, המחלוקת בין המחזורים השונים והתחרות נעלמו לחלוטין ושררה אווירת אחדות וגיבוש. או כמו שאבא שלי אמר: היה אחד ה”דלידים” היותר משמעותיים במדרשיה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.. ובבניין ירושלים תנוחמו.