חיבוק של כח לנקות את הלב

הייתי חייל בצוק איתן בגדוד 9 בשריון. במהלך הלחימה, מדי כמה זמן, חוזרים עם הטנקים לשטח ישראל למילוי מחדש ושוב חוזרים לשטח הלחימה. מכיוון שהיינו בלי טלפונים, הרי שבאותן כמה שעות היינו מתעדכנים במתרחש, בעיקר על פי שמועות.
באחת הפעמים, אחד החבר’ה זרק “שמעתם שנתן נהרג?”. סרן נתן (נתן כהן הי”ד) היה המפקד שלי בהכשרה והיינו קשורים וחברים, למדתי ממנו הרבה, הערצתי ואהבתי אותו, כך שהבשורה על מותו היתה קשה. אלא שבזמן מבצע קשה לאפשר לתחושות הללו לצוף. קשה להסביר, אבל אין ממש פניות לשקוע בזכרונות או ברגשות נוגים, וגם נראה שאיזה קול בראש אמר לי שאסור עכשיו להיות חלש, וצריך כוחות כדי להילחם.
וכך, באותו יום אני מסתובב במרחב קצת חושב, קצת מדחיק, אבל עם תחושה קשה- חיילים נהרגים, והנה גם נתן נפל, וזה כבר ממש קרוב.
בעודי מסתובב, יחד עם חבר שהיה רחוק מאד מהדת, אנו רואים התקהלות באחד האוהלים, ולידה אוטובוס. מסתבר שהרב אלישע ארגן אוטובוס של רבנים ירושלמים, והם עברו בין השטחים ונתנו כח לחיילים. וכך הרב אלישע מסיים לדבר באוהל, והרבנים כולם מתחילים לשיר ‘עם ישראל חי’. החבר החילוני לא יכל לעזוב את המקום וניכר היה שגם הוא מתרגש ומתמלא מהרוח שהביאו איתם החבורה הטהורה מירושלים.
חיכיתי שהרב יסיים, ומשסיים נותרתי עומד מחוץ לאוהל והבטתי בו. באותה עת לא למדתי אצל הרב בצורה רשמית והוא לא הכיר אותי, אבל כנראה ראה על העיניים את התחושות, לכן פרש את ידיו ועטף אותי בחיבוק אמתי מלא כח. באחת שוחררו כמה מהסוגרים שהיו על לבי, והעיניים דמעו. זה היה רגע יחיד של רגש, של כנות, שבו אדם ענק עם לב חם ועיניים בוחנות אפשר לי להתאבל על חבר ולנקות את הלב מתחושות היאוש שהצטברו בו.
כשעלו הרבנים לאוטובוס עלה הרב אלישע אחרון אחר שחילק מילות עידוד וחיבוקים לעוד כמה חיילים שהיו בסביבה, ומשנסגרו הדלתות והאוטובוס התרחק, ליווינו אותו אני והחבר במבטינו, והחבר שאל בהתפעלות: “מי זה הרב הזה??”.
חבל חבל על דאבדין.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *