“יום כיפור הכי טהור בחיים שלי. יום כיפור של כנות”

ערב יום כיפור תשע״ח, אני בשיא הניהליזם שלי, תפילות כבר לא מדברות אלי.
בנדוד מתקשר ומבקש שאבוא איתו לעשות מנין של כיפור בקיבוץ.
משהו מרגיש לי לא הגון. הם יסתכלו עלי כחזן, כמוביל התפילה, אבל גם עבורי זו תהיה התפילה הכמעט יחידה בשנה.
אז מה אם יש לי כיפה שחורה?
מתקשר לרב אלישע ומשתף אותו בהתלבטות.
הרב אלישע לא מנסה לדחות את ההרגשה או לבטל אותה, לא להטיף מוסר על ששכחתי מהי תפילה
(בדיעבד אני מבין שהיה לי את האומץ לספר לו בקלות שהתרחקתי קצת רק בגלל שהיה ברור לי שהוא לא יטיף).
הוא רק אומר לי: ״אתה צודק, והרגש הזה הוא נכון וכנה , אז פשוט תלך לשם עם הכנות הזו, כמו שאתה״.
ואז כמובן החלה שרשרת ברכות.
אחרי שאני מודה לו ומנתק את השיחה אני מקבל ממנו סמס עם ציטטה קוקניקית וכמובן, עוד ברכות חמות.
זה היה היום כיפור הכי טהור בחיים שלי. יום כיפור של כנות.