לא רבים הם האנשים שיכולים להיכנס ללבבות של רבים כל כך.
לא רבים הם האנשים שאתה יכול לומר בשמם דברים שנחרטו בך עמוק כשהם יצאו מפיהם, גם 13 שנה ויותר לאחר מכן.
כזה היה מו”ר הרב אלישע זצוק”ל.
הזיכרון הראשון שלי ממנו זורק אותי 13 שנה אחורה. מודיעים בכל רחבי קריית אתא (מפה לאוזן ובסמס, טרום עידן הווצאפ) שהרב אלישע הולך להגיע הערב ולמסור שיעור בבית הכנסת הדתי לאומי הגדול משכן זבולון.
בית הכנסת הומה אדם. מלא מפה לפה. למרות שעת הערב המאוחרת.
הרב אלישע מגיע. כדרכו, הוא מדבר בלהט, בעוצמה רבה.
ואז, ואני זוכר את זה כמו אתמול, הוא אומר:
” אתם יודעים מה הדבר הכי גדול שקרה היום במדינה? אתם יודעים מה הדבר הכי גדול שקרה היום בעולם?? למעלה מ300 איש שבאו לשמוע שיעור תורה בשעת לילה בקרית אתא – זה הדבר הכי גדול שקרה היום בכל העולם כולו! זה הדבר הכי מרעיש, הכי משמעותי, הכי חורץ גורלות, ושישפיע יותר מהכל על כל מהלך ההיסטוריה!”
“ואם תשאלו – אם אכן זה דבר כל כך גדול ומשמעותי, איך זה יכול להיות שאפילו לא הזכירו את זה ברמז בחדשות??”
ואז, מתוך ארשת הרצינות שעטה על פניו, הוא אמר “נראה לכם שדבר כל כך גדול ועצום יכול באמת להיכנס לתוך מסך כל כך קטן?! ”
כמה שנים אחר כך, אני לומד בישיבה הגבוהה עטרת נחמיה בתל אביב. הימים הם ימים לא פשוטים לעם ישראל, מספר חודשים לאחר טבח הקדושים בישיבת מרכז הרב. מודיעים לנו שהרב אלישע עומד להגיע ולמסור שיחה לישיבה. כולנו דרוכים. פעורי פה. מחכים לגמוע בשקיקה ממוצא פיו.
הוא מדבר על רוח ועוצמה, על מוסר ולחימה, על חזון ועל גאולה.
ואז הוא מביא את דברי המלבי”ם על חטאו של שאול במלחמת עמלק – שם הוא מבאר שהקב”ה לא ציוה על שאול שלא ירחם על העוללים והצאן – כי זו תכונה נפשית טבעית לרחם, אך ציווהו קב”ה שלא יחמול, באשר חמלה היא עניין שכלי, מחשבתי, וכאן הציווי האלוקי היה שלא להרהר אחר גזרת ה’, ולדבוק במוסר האלוקי עד תום. ושאול – חומל. לא רק מרחם, אלא חומל. וכאן הוא חוטא בחטא האמונה ולא מקבל על עצמו התבטלות בפני הציווי האלוקי.
וכאן עובר הרב אלישע לימינו אנו ואומר ” מוסר אנוש – כעלה נידף. היום יש ערך כזה, מחר יש ערך אחר. מוסר אלוקי הוא עליון, מוחלט, יציב חי וקיים. כשאתה אוחז במוסר האלוקי ובא בשם ה’ צבאות – אפילו עם חלוקי אבנים אתה תוכל לו לגוליית הפלישתי. אך כשאתה אוחז בקושי במוסר אנושי – הוא לא יעמוד לך בשעת המבחן, ואתה, שוטר במדים, תעמוד דקות ארוכות מחוץ לשערי מרכז הרב, ביודעין שמתבצע שם טבח נורא, ולא תאזור עוז בנפשך להיכנס פנימה ולהשיב מלחמה שערה”
והדברים נצרבו עמוק. אוי, כמה שהם נצרבו עמוק בתוכי פנימה.
לפני כשנתיים וחצי בקשתי להיפגש עם הרב ולהתייעץ איתו לגבי הרעיון של הקמת קהילת הצעירים התורנית בקרית משה. שטחתי בפניו את המצב כיום של הצעירים והצעירות הרווקים (אך לא רק) והוא הקשיב בקשב רב. שתפתי אותו ברעיון של הקמת קהילת צעירים תורנית אשר בבסיסה בית מדרש ואירועי תרבות תורניים. הוא אהב מאוד את הרעיון ואמר שהוא חשוב מאוד וכדאי לעשות מאמצים על מנת להגשימו בפועל. הוא אף הסכים ללוות את המסגרת בייעוץ ובהכוונה.
ואז שאלתי אותו האם נכון לקחת לנו רב ולבנות את הקהילה סביבו. ואז, להפתעתי, הוא הרים את פניו אלי ואמר “אין שום צורך. כמובן, תתייעצו עם רבנים, ותקבלו הדרכה… אך כל מהלך הגאולה שלנו הוא באיתערותא דלתתא, ולא באתערותא דלעילא. התיקון צריך לבוא מכם, מהצעירים, ואתם צריכים להוביל אותו, ולא הרבנים. זהו מהלך הגאולה שהקב”ה רוצה בו”
איכשהו, הכל בסופו של דבר מקושר למהלך הגאולה הכללי. אין פרט שלא מקושר לכלל, אין פירוד שלא עתיד לבוא לידי חיבור.
באותה שיחה הוא אמר לי עוד דברים, אך כאלה שהוא חשב שנכון שיישארו בינינו ולא יצאו החוצה לציבור. כמובן שהדברים שמורים איתי. אך יותר מכך – הלימוד, איך אפילו המבנה של שיחת ייעוץ של ת”ח צריכה לימוד, זהירות הלשון ויחד עם זאת – נתינת האמון.
כל מי שזכה לשיר עימו “ענווים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם” חש היטיב – השיר הזה היה ‘אומר חייו’.
בימים שהאגו, הכבוד וה”מי בראש” כל כך דומיננטיים בחיינו הציבוריים והפרטיים, אתה עומד נפעם מול הנפש האצילית והכבירה הזו, שהעוז והענווה היו אחודים בה בתיומת אחת.
איזו עוצמה של ענווה, של אהבת ישראל. של אהבת תורה ושל פעולה עם אל להחשת הגאולה וצפייתה.
איזה אור שרה בנינו, בתוכנו ממש.
ובנימה אישית – לב יודע מרת נפשו. כשאתה עומד מול אנשים חשובים, בעלי ידע, לעיתים, היות וגם אתה יודע פה ושם, מתגנבת בך מחשבה של “נו, מקסימום יש בינינו הבדל כמותי, אבל גם לי יש מה למכור”
אבל כשאתה עומד מול אנשים כדוגמת הרב אלישע זצ”ל, אל מול הנפש הענקית, הנקייה והחפה מכל אגו וקטנות המוחין – אתה קולט כמה אתה באמת, אבל באמת, קטן, והאמת והנקיות של מסילת הישרים רחוקות ממך שנות אור.
פלא.
דווקא הענווה וגדלות הנפש של הרב אלישע מחזירים אותנו לפרופורציה מי אנחנו, ואלי, רק אולי, מאפשרים לנו מקצת נגיעה, בבחינת אפס קצהו, של מידת ענוותנותו הגדולה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, עם כל נשמות הצדיקים אוהבי ישראל בגן עדן. ונזכה אנחנו להבדל לחיים, וללכת לאור תורתו, לאור אישיותו, ולהרבות טוב בעולם.