הכרתי לראשונה את הרב אלישע בשנת תשל”ו. נשלחנו – 4 תלמידי מדרשית נועם ל”שבוע ישיבה” במרכז הרב. הרב אלישע היה שליחו הנאמן של הרב יהושע יגל זצ”ל להשגיח על תלמידיו (הוא סיים את המדרשיה כמה שנים קודם). תפקידו היה בעיקר לדאוג לנו לחברותות ולשיעורים שיינתנו לנו. בשובבות נעורים שעד היום אני מצטער עליה, המרנו את בקשתו שנלך במוצ”ש לשמוע את הרב צבי יהודה בביתו בגאולה, בבילוי במרכז העיר.
ממנו עצמו זכורה לי שיחה אחת. נערים מתבגרים המתחזקים באמונתם הדתית נוטים לאמץ סממנים חיצוניים (ציציות בחוץ, כיפה גדולה, תנועה מוגזמת בתפילה). הוא דיבר על ליבנו שנתחזק בלימוד, ניקח ספר ונלמד בו. אין צורך להתנדנד חזק בתפילה – הוא אמר, ואין צורך בשינויים חיצוניים.
אכן הוא עצמו כל חייו דבק בזה. כשהייתי רואה אותו הייתי אומר לעצמי שבקונסטלציה אחרת – ברוחב ידיעותיו הוא היה יכול לקבל כל תפקיד רבני נחשק. אך כל זה היה רחוק ממנו מרחק רב. בהופעה עצמית פשוטה ביותר הוא העדיף את העשייה החינוכית היום יומית ברחבי הארץ.
יהי זכרו ברוך
