מודה לה’ על הזכות שנפלה בחלקי להיות במחיצתו של אדם גדול כל כך

כמעט 25 שנה לאחור, אנחנו חבורת בחורים צעירים, שיעור א’ בישיבת מרכז הרב. נפגשים לראשונה עם הרב אלישע ביום חמישי בערב. השיעור מתחיל ב12 בלילה, הרב מדבר, רעיונות חדשים מעוררים למחשבה, העמקה ובירור פנימי, הרב לא רוצה שנקרא לו “הרב” וכשאנחנו אומרים “איך הרב מסביר…” הוא עונה משהו בסגנון: “תשאלו אותו…” למחרת נפגשים עם הרב אלישע לאחר תפילת ערבית בערב שבת, הרב אלישע בלחיצת היד המפורסמת שלו לוחץ בחוזקה ואומר בפנים מאירות “שבת שלום”.
לשיעור הבא אנחנו מתקשרים לרב לבקש ממנו שיגיע ללמד אותנו, בגלל שאצל הרב אלישע הדברים לא קורים על אוטומט. הרב יגיע ללמד רק אם נרצה בכך שח”ו הרב לא יכפה את עצמו עלינו ואנחנו כמובן רוצים…
ענתנותו של הרב בולטת מאוד, בשיעורים הוא לא מדבר על עצמו, וגם אם הוא מביא סיפור שהיה איתו, הוא לא מזכיר זאת. הוא מספר כביכול על איזה מישהו שכך וכך היה איתו.
פעם אחת הרב השתתף בתוכנית ” פופוליטיקה”, תוכנית מפורסמת באותם ימים, אנחנו הופתענו מהופעתו של הרב בטלוויזיה והרב אומר לנו “אנשים קטנים יכולים לכנס למסך קטן”… כך היה הרב כולו מלא ענווה.
עובר הזמן והמשברים לא מאחרים לבוא, באים לרב אלישע ומתייעצים ניגשים בקצת מבוכה והרב שובר את הקרח ואומר “הכל בסדר, דבר בחופשיות הרי אנחנו חברים…”
לקראת סוף שיעור א’ התרגש עלינו האסון, שניים מחברינו לשיעור נרצחו בוואדי קלט. והרב אלישע מתייצב כמובן לתמוך ולעודד.
השנים חולפות וכל אחד הולך לדרכו אבל בהזדמנויות שונות פוגשים את הרב אלישע מאיר פנים מתעניין, איפה אתה גר וכו’

השתתפתי בהלוויה ובכיתי, לא על הרב, שהרי הוא נמצא בעולם שכולו טוב, בכיתי עלי… על החלל הזה שנפער בתוכי. תחושת החמצה נוראית. שמשהו מתוכי נלקח.

הנחמה היא התורה הגדולה שהרב השאיר אחריו.

אני מודה לה’ על הזכות שנפלה בחלקי להיות במחיצתו של אדם גדול כל כך.
הלוואי שאצליח ללכת לאורו ולהמשיך בדרכו.