לפני מספר שנים כאשר למדתי בישיבה גבוהה, הייתי נוהג ללכת תקופה ארוכה לשיעורים של הרב אלישע וישליצקי זצ”ל במכון מאיר בירושלים.
שיעורי פרשת השבוע ביום חמישי בלילה משעה 23:00 עד השעות הקטנות של הלילה.
אתמול כששמעתי את הבשורה הקשה על לכתו של הרב, חשבתי מה גרם לי להשקיע מאמצים רבים ליסוע כל שבוע בימי חמישי בשעות מאוחרות לשמוע את השיעור של הרב? הרי ישנם שיעורים רבים בנושאי פרשת שבוע וחלקם היו גם יותר קרובים אלי גיאוגרפית ובשעות יותר נוחות?
ואני חושב שהתשובה לזה במילה אחת זו: *ענווה*.
ענווה של הרב בלכתו, ענווה בצורת העברת השיעורים, ענווה בדרך שבה הוא מדבר עם כל אדם ואדם.
הוא דאג לקשר את השיעורים שלו לסוגיות הציבוריות ותמיד בדרך של חיפוש אחר המאחד והמחבר. או כמו שספד אריאל הבן שלו אתמול בלוויה שהוא תמיד דאג להיות וו החיבור.
מקרה אחד שהיה לי איתו לא אשכח לעולם! –
הרב אלישע היה נוהג ליסוע להעביר שיעורים ובעיקר לפגוש את האנשים והלבבות בצפון, בדרום, בקיבוצים, ביישובים, בגרעינים התורניים ובערים.
ליל הושענא רבה לפני מספר שנים הרב העביר 5 שיעורים במהלך הלילה. גבעת שמואל, פתח תקווה, כפר סבא, בית שאן וירושלים. ביקשתי מהרב להתלוות אליו לנסיעה. נסענו יחד לכל המקומות האלו, דיברנו רוב הזמן. אני לא זוכר על מה דיברנו ומה הוא אמר לי אבל חרוט לי בזכרון משהו חשוב לא פחות ואולי אפילו יותר. במהלך הנסיעה כאשר דיברנו בינינו התקשרו אל הרב מספר פעמים, ואני רואה שהוא לא עונה. אמרתי לו הרב תענה זה בסדר. אמר לי הרב אלישע: *עכשיו אני איתך*.
איזה מסר עצום לכל החיים היה לי במשפט הזה. שלוש מילים פשוטות שטומנות כל כך הרבה.
כמה פעמים אנחנו מנסים להיות בכמה מקומות בו זמנית, לדבר עם חבר ותוך כדי לעשות משהו אחר, לדבר עם אמא תוך כדי התכתבות בוווטסאפ, או להקשיב לבן או לתלמיד תוך כדי שיחת טלפון אחרת.
כמה טוב היה קורה לנו ולסביבה אם היינו מפנימים את המסר של הרב: *עכשיו אני איתך!*