את הופעתו הראשונה של מורנו הרב אלישע זצ”ל אל הישיבה ואל חיינו לא ליוותה הודעה מוקדמת, לא נתלו מודעות לפני כן בנוסח “צדיק בא לעיר”, אף אחד גם לא דאג לסיקור עיתונאי במקום נוסח: “את הארוע כיבדו בנוכחותם…”,
הוא פשוט הגיע ומאז הוא המשיך להגיע ולהגיע ‘תמידים כסידרם ומוספים כהלכתם’.
תמיד הודעה מקדימה בנוסח: “בעז”ה האם רוצים ללמוד יחדיו מחר לפנה”צ? צהרים? ערב?”,
כמה שמחנו יחד עם תלמידינו כשזכינו שהדברים יקבעו למפגש שבועי קבוע, כמה רצינו ליותר וכמה שמחנו במה שיש.
למי שלא זכה להכיר את “מאחורי הקלעים” של מפעל התורה והאמונה “על גלגלים” המופלא ביתר של דורנו –
הצצה קטנה מתוך מכשיר הטלפון שברשותי, מעט מתוך מאות הודעות שזכיתי לקבל:
“בעזה שאלה לבדיקה לא מחייבת לרבינו האהוב האם מתאים השבת וירא שנתארח בישיבה ונתחזק על ידיכם” (במענה לבקשתנו לארח את הרב והרבנית בשבת בישיבה)
“האם שייך למוד היום ב1800 האפשר שמישהו יבדוק בוויז כמה זמן מחיפה לטפחות ומטפחות לאשדוד”
“בעז”ה האם אפשר לבדוק בוויז כמה זמן משדרות לישיבה הקדושה בטפחות” ( במענה לשאלה האם הרב יגיע כדרכו בימי רביעי אלינו, התשובה איננה האם אלא רק מתי)
במהלך שנים של לימוד ושיח זכיתי לשאול רבות “בלכתך בדרך” ובמספר הפעמים הקצוב שהרשית לי, וגם זה לאחר הפצרות מרובות, לקחתי אותך ברכבי, ועדיין יש שאלות שלא הספקתי לשאול. אולי סברתי שיש עוד זמן רב ביחד.
רציתי לשאול את רבינו היקר :
– איך אפשר להיות אבא של כל כך הרבה ועם זאת שכל אחד ירגיש בן יחיד?
-איך אפשר להיות כל כך כללי וציבורי ועם זאת לשמור כל כך באדיקות על הפרטיות?
-איך אפשר לנסוע אלפי קילומטרים בחודש ועם כל זאת להישאר במקום אחד בישיבה עם רבותיך ולימודך?
-איך אפשר להעניק כל כך הרבה לכולם ועם כל זאת להקפיד שלא לקחת מאף אחד כלום?
-איך אפשר להיות בכל מקום ועם כל זאת לא לתפוס מקום?
שאלות כאלה ועוד שכבר אין מי לשאול ואין מי שיענה, ביום רביעי האחרון בשעות שבדרך כלל זכינו בישיבה להתלוות ולהתעלות דרכך ודרך תורתך, ליווינו אנחנו אותך למקום התעלותך.
נדמה שכל מסעותייך בארץ חברו למסע אחד של חיים, מסע שנמשך והולך מעולם לעולם, מסע שכל זמן שאנו תלמידיך כאן, לא יפסיק לעלות ולהתעלות.
כעת תורנו להשיב לך במעשינו ובתורתנו לסייע בעליית נשמתך כפי שאתה כל כך כל כך סייעת בעליית נשמותינו.