נמצא בכל מקום

א. פעם החבר’ה הזמינו את הרב לדבר בעונג שבת בהר המור. הרב, שחשש שמא הכינו לו כיסא בראש השולחן טרח וחיפש כיסא בישיבה. לאחר מכן נכנס בחיוך רחב עם הכיסא ביד, “אין צורך לקום, אין צורך לקום”, הגיע בזריזות אל קצה השולחן והתיישב על הכיסא שהביא.
ב. בכל ערבי הלימוד במכון מאיר, נהנינו לנחש ואז להסתכל בלו”ז ולראות שצדקנו: הרב אלישע דאג להיות ממוקם או הראשון (כשהאנשים עוד לא הגיעו) או האחרון (כשהרבה אנשים כבר פרשו לישון)
ג. הרב כולו היה סביב עבודת המידות. אני זוכר שיעור שהרב אמר: “נגיד שאדם מישראל בא חס ושלום לעבור עבירה”, ואני מיד מתרגם את זה ל: ‘לגנוב, לרצוח’. והרב ממשיך: “נגיד – לכעוס”…
ד. הרב הרבה פעמים לא היה מדבר על אחרים, אלא על עצמו: “אם אני, למשל, לא מכוון בתפילה / מתנהג לא כשורה” וכו’
ה. בישל”צ היינו עושים “משמרים” בלילות שישי. וממי היינו מבקשים לבוא לתת שיעור בשתיים בלילה? כמובן, מהרב אלישע…
ו. במכון מאיר הרב סידר לעצמו מקום מאחורה, בירכתי בית המדרש. בסוף התפילה הייתי הולך לרב להגיד שבת שלום. זה לא היה קל, כי כדי שלא יכבדו אותו ב”שבת שלום” הרב היה שקוע בסידור או בספר ולא היה נעים להפריע לו. כשהייתי אוזר אומץ בסוף להפריע לרב, הרב היה מיד מחייך ולוחץ את ידי בחום ובאהבה גדולה.
ז. אני זוכר ממכון מאיר, כשהרב אלישע היה עולה לתורה אז היה לו “מי שבירך” ארוך: לחיילי צה”ל, למתיישבים, לכל התושבים בערי המרכז (קרי אופקים, נתיבות וכו’). הם היו בשביל הרב המרכז האמיתי.
ח.כמה ימים לאחר הפיגוע במרכז הרב נערך בבית הספר הסמוך “מימון” ערב של התכנסות ועיכול. ישבנו שם על הרצפה צפופים, בחושך, תלמידי ובוגרי הישיבה לצעירים. שרנו שירי נשמה וגם דיברו קצת. היה שם הרבה כאב. בסוף נעמדו כולם למעגל גדול והאורות נדלקו. ואת מי רואים במעגל, הפתעה שבעצם היא לא הפתעה? הרב אלישע, שבא להיות איתנו.
ט.היתה תקופה בהר המור שהיינו הולכים בצהריים לשמוע מהרב שיעור ב”בית אריאל” בבית וגן. הרב היה משתף לפעמים בכל מיני מקומות שביקר, לדוגמה שהיה עם בני הקהילה האתיופית בחג הסיגד. החיבור הבלתי אמצעי עם כל העם היה כל כך מאפיין את הרב שפשוט היה בכל מקום.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *