איך לפני פסח האחרון הודיעו לנו בגבעת שמואל שהרב אלישע מגיע במיוחד להעביר שיעור לתת בבית מדרש, ומסתבר שהוא הגיע ישר מהאשפוז. חלש, בקושי הולך, אבל עם אור של תורה ולהט בפניו.
אנחנו חשבנו שהוא מחזק אותנו לפני פסח, אבל הוא דאג להגיד שאנחנו מחזקים אותו.
וקצת אחרי זה, באמצע הלילה בוועידה הארצית של בני עקיבא, שוב הרב אלישע נכנס, וכרגיל לא נותן לאף אחד לכבד אותו. חלש, קצת כפוף, אבל מכניס התלהבות אין סופית אצל הנוער שהיה שם.
לפעמים כשהייתי נכנס לבית כנסת או בית מדרש, והיה מונח שם איזה דף מקורות לרוחב, עם מלא מקורות צפופים, בעיקר מהתנ”ך, ידעתי שהרב אלישע העביר שם שיעור קודם.
או כשאני פותח איזה מאמר בספר כזה או אחר, בדרך כלל בספרים שמכנסים מאמרים שונים, ואני רואה מאמר שחצי דף זה טקסט והחצי השני זה מקורות מתחת לעמוד, ישר אני מזהה שזה מאמר של הרב אלישע.
או כשאני מחזיק איזה חוברת קטנה, עם ציור של דגל ישראל באיזה מקום וללא ציון שם המחבר- ידעתי שזה הרב אלישע.
בפורים אצלו בבית האמת שהרב לא הצליח לדבר יותר מדי, כי או שהוא בכה המון, או שהוא שר, או שהוא התייחס כל רגע לעוד רב שנכנס, או עוד איש ציבור או צבא. את המיקרופון הוא השאיר הרבה פעמים לאותם אורחים שהגיעו, שידברו הם. בייחוד זכורה לי הפעם שהרב חנן פורת הגיע, בחודשים האחרונים של חייו, ואת העוצמה של המפגש בין השניים בסיטואציה כזו לא ניתן לתאר במילים.
האמת, שאותה אני חייב לומר, שהרבה פעמים בשיחות ובשיעורים שלו, בדרך כלל אלו שלא היו מלווים בדפי מקורות, לא תמיד הצלחתי להבין מה הוא אומר ולאן הדברים הולכים. היה בהם עומק שהיה לי קצת מורכב. אבל דבר אחד קלטתי היטב- את האש, שהייתה כבושה בפנים והתגלגלה לאט לאט, ממשפט למשפט, עד שהאירה לגמרי את עיניו והדליקה את הלבבות שלנו.
יהי זכרו ברוך.