הכרתי לראשונה את הרב וישליצקי כשהייתי חייל בצריפין והוא הגיע לתת שיעור במסגרת ימים מרוכזים.
ישבתי בסמוך אליו. אני זוכר את ההתרגשות שלי מהשיעור המרתק שלו.
באמצע השיעור בטעות שפכתי כוס תה על הדפים שלו, ובמבוכה מיהרתי לקחת ניירות ולנגב הכל. לפני שהספקתי להגיד אפילו סליחה, תוך כדי רצף השיעור, הרב שיבח אותי על הזריזות ועל זה שקמתי מהר מה’משבר’.
אם השיעור היה ממשיך ‘רגיל’ המבוכה שלי הייתה נשארת. הרב במילותיו, הפך לי את ההרגשה להרבה יותר נעימה, ולימד את כולנו בשיעור עוד שיעור חשוב לא פחות בהסתכלות על החיים. לא אשכח את השיעור הזה לעולם (ויש לי אותו מוקלט!).
באחד השיעורים האחרים שהשתתפתי אני זוכר שסיפר שראה תלמיד ישיבה שעזר למישהו (לא זוכר בדיוק את הסיפור כרגע, בעיקר את הרושם) באופן ספונטני עם המון שמחה ואופטימיות.
והרב שאל אותו בהתפעלות: “איפה אתה לומד?? אני רוצה ללמוד בישיבה שלך!”
וזה גרם לי (וכנראה גם לאחרים) להבין מה באמת חשוב כשבוחרים איפה להתחנך, וממי אתה שואף לקחת השראה. הקריטריון הוא לא ‘יותר גמרא’ או ‘יותר ספורט’, אלא ‘יותר בנאדם’. נדהמתי.
אחרי כמה פעמים במהלך השירות הצבאי שיצא לי להיות בשיעורים של הרב, פגשתי אותו בשיעור בישיבת עטרת כהנים, והפעם על אזרחי.
כשאמרתי שלום לרב, ואמרתי לו שפגשתי אותו כמה פעמים לאחרונה כחייל אם הוא זוכר.. והוא התלהב ושמח לראות אותי ונתן המון חום ושמחה.
היום אני יודע שיש סיכוי טוב שלא באמת זכר אותי, בין אלפי התלמידים שנוכחים אצלו.
אבל בין אם זכר אותי באמת או לא, הרב ידע לתת את ההרגשה הטובה, שממלאת אותך.
הוא כ”כ חסר והלב פשוט מצטמק!
מצד שני, מהדברים הכ”כ חשובים שהוא לימד אותי על משברים, אם הרב היה פה לידי, מה היה המסר שלו על משבר הסתלקותו? בטוח משהו בונה! לא לשקוע, ליצור אופטימיות ועליה. הרי כך עשה בעצמו!
את הדברים שלימד בוודאי אעביר לילדיי, כמו רבים אחרים.
יהיי זכר הרב ברוך, ושזכותו תגן על כל ישראל…