בתחילת דרכי במרכז הרב זכינו מספר תלמידים ללימוד עם הרב אלישע. הוא לא קרא לזה שיעור אלא “לימוד משותף”. במחשבה לאחור נראה לי שזה לא היה מיקרי שמשתתפי הלימוד היו מהפריפריה בדרום. הרב אלישע לא אהב את הכינוי “עיירות הפיתוח” שניתן לפריפריה. הוא קרא להם “העיירות הטבעיות”. הוא התחבר מאוד לטבעיות ולפשטות של תושבי הפריפריה.
הלימוד היה בביתו ותמיד הוא הציע שתיה וכיבוד. פעם אחד המשתתפים אמר “אין צורך” כשהוצעה לו שתיה. הרב אלישע הגיב “אני לא מציע כי צריך. אני מציע כי אני רוצה “…
כבר כאברך בישיבה היו מתיעצים איתו רבות בנושאים שונים – אישיים אמוניים וחינוכיים. תמיד ראינו אותו משוחח עם תלמידים בישיבה והכל בשמחה וענווה.
פעם הוא ניגש אלי בישיבה ושאל אותי אם אני מכיר את אחיו שגר בקרית גת. לא הכרתי. הוא ניסה לברר אם אני גר בקרבת מקום לאחיו. לא הבנתי למה. התברר שכן. ואז הוא שאל אם בפורים דפרזים אני בבית אצל ההורים. אמרתי שכן. הוא שמח מאוד וביקש ממני בעדינות אם אני יכול להעביר לאחיו הגדול משלוח מנות לפורים. הוא ביקש זאת רק לאחר שבירר אם אני גר קרוב וזה לא יגרום לי לטירחה וגם אז בשיא העדינות…
הוא אף פעם לא היה עם תיק… תמיד עם שקיות פשוטות. ספרים חוברות דפים – הכל בשקיות…
הפעמים היחידות שסחב תיק היו בטיולים המשפחתיים – “נושא בעול” עם משפחתו.
באחת מהשתלמויות הקיץ של מורים במלון לביא הוא הגיע לתת שיחה. בשיחה הוא רמז שקשה לדבר על הצנע לכת בבית מלון…
היה נוהג בימי שישי לקנות זר פרחים לאישתו והיה מעודד את הילדים לשיר לכבודה בשבת.
זכינו לגור בשכנות למשפחת וישליצקי – היה מקדים שלום לכל אדם ותמיד בסבר פנים יפות. אחד השכנים סבל מבעיה כלשהיא – הרב אלישע היה משתדל לשמח אותו ביותר וכל מפגש ביניהם היה עם חיבוקים ואהבה גדולה.
סעודת פורים אצל משפחת וישליצקי היתה מיוחדת. היתה שמחה גדולה והגיעו מאות אנשים משעות הצהריים המאוחרות ועד השעות הקטנות של הלילה – צעירים ומבוגרים, תלמידי ישיבה רבנים ונשים. כולם באו להשתתף בשמחה המיוחדת. חדר המדרגות היה מלא בעולים ויורדים… אורח קבוע היה הרב חנן פורת זצ”ל שגם נשא דברים בסעודה. הוא הגיע גם כשהיה חולה מאוד.
יצא לנו להיפגש לא מעט בשבתות משותפות של צוות האולפנא . תמיד לאחר אחת הסעודות משפחת וישליצקי היתה מתכנסת להתוועדות משפחתית עם כיבוד שירה וכמובן דברי תורה וסיפורים.