הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל, סופד לרב אלישע וישליצקי אותו הכיר למעלה מ-40 שנה. “היתה לו אהבה מיוחדת לפריפריה”.
הרב אלישע חבר ושותף לדרך. הסתלק בדמי ימיו. חסרונו היה ניכר כבר כשחלה, אולם עדיין היתה תקווה ותפילות רבות שיחזור לאיתנו. ועכשיו הוא יהיה ניכר וקשה שבעתיים.
את הרב אלישע הכרתי כבר כתלמיד צעיר בישיבת מרכז הרב לפני יותר מארבעים שנה. דמותו כתלמיד בוגר, כבעל עמדה ברורה הנאמרת בגובה העיניים ובענווה אמיתית, ברוחב לב ובנפש חפצה, היוותה לנו הצעירים מקור של השראה.
לימים שכבר היה רב מוכר ומבוקש, בענוותנותו האמיתית ובגודל מידותיו היה נבוך כשכינו אותו בשם הרב אלישע והיה אומר: ‘הוא הרב אני אלישע!’ כך היה ונשאר עד הפעם האחרונה בה נפגשנו. בספרים הנפלאים שכתב, בסגנונו המיוחד, אין שם על הכריכה. צריך לחפש היטב בעמוד פנימי נידח כדי להיווכח שהוא זה שכתב אותם. היה מפיץ במשך שנים מסרונים בערבי שבתות לאלפי בית ישראל עם מילות חיזוק של תורה. וגם שם ללא חתימה ותואר.
לימים זכינו להיות שותפים בהרבה עשיה משותפת בסוגיות בוערות למען התורה עם ישראל וארץ ישראל. ומעל לכל התחזקה שותפותנו והיתה לידידות נפש בשנים האחרונות. בפעילות שלו בלווי של גרעיני קרן הקהילות, אהבת נפשו וליבו הרחב. הרב אלישע היה מכתת את רגליו מגרעין לגרעין מקצה הארץ ועד קצה, והיה מוסר שיעורים נפלאים, משנה סדורה מלווה בדפי מקורות ערוכים. והיה כתובת ליעוץ להדרכה ולחיזוק הרוח. פעמים רבות התבקש לעסוק בהשכנת שלום, והכל מתוך ענווה אמיתית ורבת עוצמה.
באופן מיוחד התחזקה שותפותנו בהקמת הישיבה במודיעין ובאופקים. הרב אלישע היה שותף מלא בתהליך והשתתף איתנו במפגשים ובישיבות ההקמה של הישיבה באופקים. היתה לו אהבה מיוחדת לפריפריה, לטבעיות והמסורתיות השורשית של אנשיה, היה קורא להם ה’ערים הטבעיות’ ולמי שהיה קורא להם עיירות הפיתוח היה אומר שדווקא במרכז יש ערי פיתוח.
הרב אלישע היה מגיע בהתמדה לישיבה באופקים מידי שבוע כדי למסור את השיעור השבועי, ובשל טרדותיו ועיסוקיו הרבים היה זה לעיתים בשעות לא שעות. גם בעת שהיה קשה לו בעקבות מחלתו הוא לא הסכים לוותר אזר כוחותיו והגיע עם המונית עד לפתח בית המדרש ודידה אליו שעון על מקלו.
חז”ל מבקרים את דור השופטים שהתנהלותם ודרך הנהגתם גרמה למעשה פילגש בגבעה: “ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין (בפילגש בגבעה א.ש.) מפני מה נהרגו. לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם. היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם.
כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן! אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים: שלום עליך נפשי! כדי שלא להרבות עליהן את הטורח” (תנא דבי אליהו רבה י״א). הרב אלישע תיקן את קלקול העבר. הוא עשה בדיוק את ההיפך. היה מכתת רגליו, עם המונית הלבנה המיוחדת שלו, ומרביץ תורה: יום אחד בבית שאן ויום אחד באופקים ויום אחד במודיעין ויום אחד בשדרות וכן הלאה.
הידיעה הקשה על פטירתו מאתנו של הרב חיים אלישע וישליצקי ז”ל פוגשת אותנו בשעה קשה לציבוריות הדתית ציונית. בטוחני שהוא יהיה מליץ יושר על כל עם ישראל, וימשיך ללוות את הגרעינים התורניים בני טיפוחיו ואהבת ליבו, מלמעלה, בנדיבות ליבו ובענוותנותו, כעת כבר לא יזדקק למונית הלבנה. ת.נ.צ.ב.ה