שירו לירושלים- לא לי

הלך לעולמו הרב אלישע וישליצקי זצ”ל.
בפסח האחרון בועידה הכ”ד של בני עקיבא אני ועוד חבר ישבנו במליאה ולפתע ראינו את הרב אלישע הולך כפוף לאיטו ונכנס לבית המדרש, מתיישב מאחורה בפינה ומקשיב לכל הנאומים והשיח שמתחרש בתוך המליאה בבית המדרש.
כשראינו את הרב באנו לגשת אליו ללחוץ את ידו ובדיוק באותו רגע בדיוק קראו לרב לבוא לבמה לשאת דברים וכל החבר’ה בבית המדרש כהרגלם בועידה התחילו לשיר שירי כבוד לרב…
באותה שנייה שהרב קלט ששרים לכבודו הרב תפס אותי ואמר לי באוזן:”אל תשירו לי, תשירו לירושלים” ישר התחלנו לשיר “ותבנהו מהרה ותגדל כבודו, אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה”
שרנו את השיר הזה במשך שתי דקות עד שהרב הגיע מהקצה האחורי של בית המדרש אל הבמה שנמצאת מקדימה.
לאורך שתי הדקות האלה ששרו “ותבנהו מהרה” הייתי די בשוק ואמרתי לאחד האנשים שהיו לידי וואו איזה אדם עניו.
ואז כשהרב התחיל לדבר אני פתאום שומע את המילים הראשונות שלו: “ותבנהו מהרה ותגדל כבודו…” והרב מתחיל לדבר דברי שבח על הנוער ששר לכבודה של ירושלים.

(כמובן שהרב לא הסכים לעמוד על הבמה ולדבר אלא הביא כיסא וישב באותה קרקע מול כולם ודיבר)

איפה ישנם ענווים כאלה? שמתוך אינסטינקט מוותרים על קמצוץ הכבוד שנותנים להם?
שנזכה לקצת מענווה זו.
ברוך דיין האמת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *