אני תלמיד צעיר שיעור א’ וכולם מסביבי מתרגשים ומתכוננים. ואני שואל על מה המהומה?
“הרב אלישע בא בהפתעה, לשיעור קצר וחפוז”. בית המדרש מלא ולראשונה – .שמעתי ממנו שיעור תורה.
בקול עדין וצרוד קורא הוא בפסוקי התנ”ך, מבאר כל מושג לעומק. כשצריך להדגיש דבר מה מיד הקול מתחזק,נשמעת התקיפות ומתחדדים לנו כמה הדברים חשובים. כמה רוחב- מצאתי את עצמי מאזין בשקיקה לשאלת הבן איש חי ,לתשובת הראי”ה,לדגש של הרצי”ה,להסבר רבי חיים מוולאז’ין,לחידוש של ר’ בונים מפשיסחא. נשביתי בקסם העמקות, הכנות. האמת.
ימי חמישי השעה אחת בלילה מכון מאיר ,והוא רק התחיל את המהלך. תולה את הכול בתיקון המידות. מפתח בנו השומעים את המבט הכללי. את האמונה ביכולות של הדור הזה.
בסוף כל שיעור באים התלמידים ללחוץ את ידו. הרב מחזיר לחיצת יד כה עוצמתית. הרגשתי באותה לחיצה פשוטה,תביעה לעשייה, תביעה למשמעות. כאילו ידע הוא שדווקא עכשיו הייתי זקוק ללחיצת יד כזו.
כשהיה מגיע לשדרות לשבת, היה מתפרסם לו”ז שיעוריו בעיר,ואני לא ידעתי שיש כל כך הרבה זמן בשבת. בבתי הכנסת, בסניפים, בקהילות ולבסוף-בישיבה. היינו מכתתים רגלנו לשמוע את דברו בכמה שיותר מקומות. דיבר אל כל אדם כאילו היה האדם החשוב בעולם. היה כל כך טוב בלהקשיב,הביט בעיני האנשים.
לבסוף היה מגיע לישיבה לסעודה שלישית, כולם קמים רוקדים ושרים לכבודו. הרב אלישע ברח. לא הסכים לחזור עד שלא יקבלוהו בריקודים. כמה ענווה אמיתית וטהורה ראינו בו.
והיו זמנים שראיתי אותו לבד, יושב ועמל מול דף גמרא. עיניו עייפות מנסיעות בכול הארץ.
מוסר נפשו על התורה. ללא הפסקה.
וכשההינו שרים בהתלהבות ” ראו באורי שזורח”, היה מתקן אותנו פעם אחר פעם- ראו באורי שזרח. האור כבר זרח כעת תורכם להאיר.