לפני כמה שנים היה לי הרהור בקשר למשהו ששמרתי הרבה מאוד זמן בתוך עצמי ולא ידעתי כיצד לנהוג בעניין זה וכן התלבטתי מה התורה תאמר לי על זה.. אבל לא היה לי אומץ לדבר על זה עם אף אחד.
הסתובבתי עם התחושה הזאת במשך הרבה זמן עד שכשהייתי מדריכה באחד הסמנריונים הרב אלישע הגיע להעביר שם שיחה.
החלטתי שאני הולכת לפתוח את זה איתו כי כבר לא יכולתי לשמור את זה אצלי, קצת התביישתי, לא ידעתי איך הרב יגיב.
אמרתי לרב והורדתי את העיניים. הרב לא התרגש ואמר לי במשפט אחד תשובה שהדגישה לי את דרכה של תורה בצורה כ”כ נעימה, מכבדת ולא שופטת, התשובה של הרב באותו זמן הייתה כ”כ משמעותית ומדוייקת שהיא בסיסית בעבודת ה’ ומכוונת אותי היום בכל מיני צמתים שאני עומדת בהם.
הלב שלי מצטמק מצער על האבידה, במהלך כל ההספדים עצמתי את העיניים ואמרתי לריבונו של עולם, איך מפצים אותנו על מה שנלקח לנו? מאיפה נוכל להוסיף את מה שאנחנו כ”כ זקוקים לו? איך נמלא את החלל?
בבניין ירושלים ננוחם.
