לזכר הרב אלישע וישלצקי זצוק״ל מגדולי אנשי האמונה, האהבה והמידות בדורנו, יהי זכרו ברוך.

את הרב אלישע פגשתי, ולמדתי ממנו מספר שיעורים בישיבה בשבי חברון, בבית שאן ועוד, ראיתי בו רב גדול במידות, בענווה ובאמונה, באהבת חכמים, באהבת עמנו תורתנו וארצנו.
הרב אלישע היה אישיות קורנת הוד ואצילות נפש.
זכורים לי במיוחד שני מפגשים איתו:
האחד- בערב ההלוויה בישיבה בישוב תלם שבהרי חברון, כאשר עלו בסערה נשמותיהם הטהורות של ראש הישיבה ורב היישוב מו״ר אבי כהן אור ורעייתו שמחה זצ״ל, לאחר סיום ההספדים החלו האנשים ללוותם אל מחוץ לבית המדרש, ואני שאותו היום עשיתי קריעה על רב שהעמיד אותי בעולמה של תורה, הוא גם ערך את החופה והקידושין שלנו. הרגשתי שהקרקע נשמטת ממני, שכל כולי קרוע לגזרים, וכך הלכתי אל מקום מושבו של רבי, היכן שדיברנו ושוחחנו עמוקות, ופשוט נשכבתי על שולחנו ובכיתי, למי אשפוך שיחי, כיצד אמשיך מפה?

ואז הרגשתי שמישהו מרים אותי אליו, אוסף אותי בזרועותיו, ובתוך ים של דמעות זהיתי אותו, לא אחר מהרב אלישע, מחבק חזק, בוכה איתי, נותן לי קרקע יציבה, עימי בצרה, נותן מילים של אמונה, ״אנחנו נמשיך, האור הזה ימשיך״, מחבק ובוכה, מחזק ומאיר, מרים ומניף.
מלאך, שליח, כמו שמדמיינים את אליהו הנביא, הסבא שמשיב לבבות.

ובמפגש השני- אנחנו נפגשים בפתח הכניסה למכון מאיר, הרב אלישע מולי, הוא מסתכל אליי ומחייך, ואני נפעם, לוקח צעד לאחור, רוצה לכבד אותו שיעבור, גם כך נהוג בדרך הנימוס-לכבד את היוצא ואח״כ להכנס, וכן ע״מ לכבד רב גדול, אבל הוא נעמד כמו צור גדול וענוותן שלא יזוז מילימטר עד שיתן לי להכנס, ואני כל כך רוצה לכבדו, מבקש ממנו שימשיך, אינני רוצה לעכבו, והוא בשלו, אז ניסיתי להפציר, ״הרב אפשר לעבור בפתח יחדיו״, אך הוא נעמד ומפציר בי להכנס, והכל בשניות, ועכשיו איך אפשר לסרב לתלמיד חכם כמותו, נכנסתי בפתח, למענו.

יהי זכרו הגדול ברוך
יאיר שמחי