הרב אלישע וישליצקי משוכנע שהנוער ולא רק הוא שואף למצוינות ומתעלה בכל תחום. רק אל תתחילו עם ההשוואות וההגדרות האלה.
ביום רביעי הקרוב יושק באירוע לקראת השנה החדשה הספר ‘פתח לנו שער’ בהוצאת ‘מעלה – המרכז לציונות דתית’. בספר מכונסים מאמריהם של מוסרי שיעורים רבים במסגרת ‘מעלה’, ביניהם גם הרב אלישע וישליצקי עמו שוחחנו על קטע קטן מתוך המאמר ובו הוא תובע מהציבור שלא להיות “בנד”לים”, בינוניים דתיים לאומיים.
במאמרו כותב הרב וישליצקי כי הלשון שבה נקטה התורה לתאר את העלייה ממצרים ‘המעלך’ משמעותה שלא נעמוד במקום אלא נתחדש ונתקדם באמת וניעשה לבריה חדשה.
בשיחה עמו התבקש הרב וישליצקי להתייחס לביקורת המוטחת תדיר בציונות הדתית ככזו המקרינה בינוניות בעבודת הרוח של אנשיה. בפתח תשובתו מציין הרב וישליצקי כי תחושתו היא שמרוב קיטלוגים מגזריים ותת מגזריים המאפיינים את השיח בשנים האחרונות, אין בירור נוקב של כל אדם לעצמו בעוד הבנת ההתפתחות הרוחנית שלך כל אדם וכל קבוצה אינה עניין חיצוני אלא עניין פנימי שיש לקיימו מול רבש”ע ולא בהשוואה לאחר ולא תחת עין בוחנת ומבקרת של האחר.
“בינוניות יכולה להיות אצל חרדים חרד”לים ואצל כל אחד בלי קשר למגזר”, אומר הרב וישליצקי. “בינוניות היא דריכה במקום. השאלה היא, אם כנים אנחנו, אינה איך מסתכלים עלי או אני על אחרים ולא איך אני שופט את האחר או איך הוא שופט אותי, אלא מה קורה בתוכי”.
בדבריו מציין הרב וישליצקי כדוגמא לדבריו את לימוד תורה שאינו שייך למגזר כלשהו ויכול האדם להקדיש פרק זמן מועט ללימוד תורה, אך אם פרק זמן זה מתאפיין באיכותיות ורצון לקרבת ה’ הרי הדבר מוכיח שאינו רוצה לדרוך במקום, “ואם ההתנהלות שלי מוצאת חן בעיני אחרים או לא, אין לזה משמעות”.
“הדור הזה רוצה עצמיות, כותב ומדבר עליה, ולכן הגיע זמן לחשבון נפש שאינו הלקאה עצמית, אלאמ חשבון נפש שמברר איפה אני יותר טוב”.
באשר לביקורת המוטחת על ציבור הציונות הדתית מעברה של החברה החרדית, ביקורת לפיה לא ניתן להצטיין גם בתורה וגם במדינה, גם במצוות וגם בצבא ולכן דינה של הציונות הדתית נגזר לבינוניות, מזכיר הרב וישליצקי את דבריו של הרמב”ם ולפיהם מאזן הזכויות והחובות אינו ידוע לאיש אלא לקב”ה, ועל כן “כל הניסיון לומר שאנחנו הדגם והאחרים הם בינוניים אין לו על מה לסמוך”.
עוד מעיר הרב וישליצקי כי מושג דתי חרדי חרדלי וכיו”ב אינם קשורים למידות. יכול “אדם להיקרא דתי ולעשוק שכר שכיר או לגנוב את הבריות. הוא לא ייקרא כך אם הוא אוכל טרף או נוסע בשבת”.
עם זאת הרב וישליצקי אינו דוחה את הביקורת החרדית על הציונות הדתית ורואה בביקורת זו ערך שכן יש בה כדי להוביל את הציונות הדתית לחשבון נפש, ואכן ייתכן ויש מחיר למורכבות של חיי תורה ומדינה, הלכה וחיים משולבים, אך מחיר זה אינו הכרחי. “אם יש לפני שלט שמזהיר משקיעה בבינוניות אני שמח בכך”.
בדבריו מקפיד הרב וישליצקי להזכיר את העולה ממפגשיו שלו עם אנשי הגרעינים התורניים, מפגשים שמלמדים על שאיפה והתמדה להתעלות בכל התחומים, בין בתחומי הרוח ובין בתחומי העשייה, “רואים בהם צימאון של חבר’ה לתחומי חיים שונים”, הוא אומר וקובע כי השילוב המדובר אינו צריך לגרום ולו לפסיק של ירידה רוחנית.
עם זאת מודע הרב וישליצקי לקושי העומד בפני החברה, אך מיד מוסיף ואומר כי ההיפך מהבינוניות אינו ההצטיינות אלא ההשתדלות, והשתדלות זו היא המובילה את ההתעלות הבלתי פוסקת בכל תחום ותחום, גם בפוליטיקה אותה הוא רואה ככזו המחויבת להיות מחוברת לתורה, “פוליטיקאים חייבים להיות קשורים לתורה, וזה לא משנה מי הם, מה שאיפותיהם ומה סגנון חייהם, להיות קשורים לתורה, להעמיק בה ולברר את הסוגיות לאורה, לא כי מבקרים אותנו ולא כי משווים אותנו לקנה מידה חיצוני כלשהו”.
הרב וישליצקי מציע למבקרים ולמודדים להישמר מהכללות שכן לטעמו “לא ניתן לתת קנה מידה ולקבוע אם עומדים בזה או לא. במחילה מכבוד הסוקרים. ברחבי הארץ אנחנו רואים את בניה ובנותיה של הציונות הדתית משקיעים, תורמים ואיכפת להם. לא ניתן להישאר שווה נפש לתופעה הזו. אכן, יש להתאמץ שהדברים ישתפרו ולא לדרוך במקום, כולנו על כל גוונינו”.
ומה לגבי בני הנוער? האם השאיפה להמשיך ולהתעלות מדברת גם אליהם? האם מה שנראה כמו מכנה משותף נמוך שבו מתנהל נוער הציונות הדתית בתנועות הנוער ובפעילויות שונות אינו מנתק אותם מהאפשרות לשאוף להתעלות? הרב וישליצקי משוכנע שפני הדברים אחרים לחלוטין.
“מי שמסתובב בקרב הנוער היום על כל גווניו במוסדות בערים ובישובים רואה תופעה מדהימה – לעומת הדברים הללו שהם קיימים, הנוער הזה לא נופל מהנוער שלפני עשרים שנה. אולי יש בו יותר חספוס ואולי המכשירים הטכנולוגים משפיעים וניתן למנות את הביקורות, אבל הנוער הזה צמא לגודל ולאידיאלים. הוא לא מוריד את הראש אוטומאטית. יש לו תביעה לכנות והוא מבקש שמה שמופיע בשם תורה יופיע עם טבעיות ותביעה לחופש ותביעה לעצמיות, וכשהנוער נפגש בדברים שכאלה הוא מסתער על האידיאלים.
”לא נכון לצייר את הנוער בצורה אחרת. נכון שצריך לשפר, אבל לא מתוך שיפוט עין רעה וביקורתיות ולא מתוך התעלמות מהשטח המתפתח לטובה”.