הגעתי למכון מאיר, תלמיד חדש וקצת אבוד. מתוך ההמולה שבחוץ אל ה”שקט” של בית המדרש היה שינוי עמוק ופנימי. בתוך כל הכאוס הזה הרגשתי בודד. לאחר תפילת שבת ראיתי שאנשים פונים ללחוץ יד של רב אחד שיושב בקצה בית המדרש מאחור, מבודד מכולם. כאילו נחבא אל הכלים. חבר אמר לי: “בוא תכיר את הרב אלישע”. פעם ראשונה שאני לוחץ לאדם הזה את ידו והרגשתי כאילו הוא אוהב אותי אהבת נפש, כאילו הכרנו מאז ומעולם. לחיצת יד חמה ואוהבת מלאה בענווה ורוך. והמבט שלו כאילו הבין את כל נימי נפשי. מאז לא פספסתי את ללחוץ את ידו בכל שבת. יהי זכרו ברוך. (אריאל חן)