הוא הגיע לישיבה לראשונה כשהייתי בשיעור ב’. אדם גדול, חיוך ענק. שיעוריו תמיד היו מתחילים בשקט. הייתי צריך להתאמץ בשביל לשמוע. לא הסכים להשתמש במיקרופון, חלילה לא להפריע ללומדים. אבל בהמשך השיעור פתאום הייתה מתגלה כל עוצמתו, גאונותו וגדולתו. וכבר לא היה צריך להתאמץ לשמוע, ולא היה צריך מיקרופון. רק דבר אחד היה צריך, לפתוח את הלב. איני זוכר מה היה השיעור שפתח לי את הלב. אך הוא נפתח. ומרגע זה נפשי נקשרה בתורתו. ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יהוה צבאות הוא’ ‘אם מלאך ה’ צבאות הוא, יבקשו תורה מפיהו’. ומלאך ה’ זה מלאך ממש היה, בגוף אדם. כולו היה שליחות. שליח של עם ישראל. שליח של תורת רבותיו. שליח של האמת. וכמה אמת הייתה תורתו. אמת טהורה, ללא משוא פנים והתחנפות לשום אדם. והכל במאור פנים, בענווה עצומה, באמונה גדולה, באהבה ענקית ובפשטות שאין כדוגמתה. כשמואל בדורו כך רבנו בדורו. היה נוסע מעיר לעיר ומישיבה לישיבה. שעות בילה בדרכים כדי להפיץ תורה בעם. הרב היה מחובר לעם ישראל באופן הכי ישיר שיש. הוא היה בא אל אחיו ואחיותיו. באהבה אין קץ פעל ועשה. הכל למען אחרים. איש מוסר היה. עצום. ולא בגערה והתנשאות. אלא בגובה העניים בגדלות ובאהבה.
ודברי האמת שלו היו חודרים את כל המחסומים, את כל ההגנות, ישר ללב. גדלתי בזכותו. בזכות אישיותו, בזכות תורתו, בזכותו חיוכו.
יהי זכרו ברוך.
